שישה מכתבים, שש נשים, שישה זיכרונות ילדות מהחיים בקיבוץ בעוטף עזה. האמן הרב־תחומי סמיון אלקסנדרובסקי הציג בתערוכת ״התאספות״ של המוזיאון הנייד זומו, בברור חיל, רגע נדיר שבו אמנות, קהילה וזיכרון נפגשו, דווקא בלב מציאות סוערת.
עבור אלקסנדרובסקי, "מכתב מלאך" לא היה רק פרויקט אמנותי, אלא גם מפגש קהילתי ומשמעותי. "האמנות לא משנה את המציאות מבחוץ. היום היא יכולה לשנות מבפנים, ליצור רגע שבו אנחנו פוגשים את עצמנו ואת הסיפורים שלנו. דרך המכתב של מישהי אחרת, אני נזכר בילדות שלי. זה יוצר תחושה שאנחנו לא לבד. שיש לנו חיבור למקום, זה לזה".
מן השכונה לבמה
סמיון אלקסנדרובסקי (43), נולד ברוסיה ועלה לישראל בגיל שבע, לשכונת עולים בבאר שבע. ראשו עדיין נושא צלקת מאבן שזרק עליו ילד מהשכונה בשנה שבה נחת בארץ. הוא לא ממש השתלב בחברה הישראלית, ומצא את עצמו בגיל 15 מצטרף לתיאטרון נוער של עולי ברית המועצות לשעבר בעקבות פגישתו עם איגור ולודמילה מושקטין, זוג במאי תיאטרון שעלו ארצה מברית המועצות בשנות התשעים.
"התיאטרון התנהל במתנ״ס קהילתי, ממש באותו רחוב ביפו ד׳ בו גרתי. נכנסתי להציץ מה קורה שם ואמרו לי: 'בוא תעלה לבמה, נבדוק אותך'. מאז לא נתנו לי לעזוב," הוא נזכר בחיוך. "מה שקנה אותי הייתה החוויה של חבורת אנשים שיכולים לחשוב ביחד על דברים מאוד רציניים, פילוסופיים ולנתח אותם. זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי בבית הספר. אולי הכי קרוב לזה היו שיעורי תנ״ך – ניתוח טקסטים, הקשרים ודמויות. מבחינתי זה היה בית הספר התיאטרלי הראשון שלי".
אלקסנדרובסקי ראה בתיאטרון סוג של אַגוֹרָה (Agora) – כיכר העיר ביוון העתיקה שבה אנשים מתאספים, מנתחים את החיים ומדברים פילוסופיה. המעבר הזה עורר בו את הרצון להעמיק בתחום, ולכן בגיל 22 נסע לסנט פטרסבורג. "לא היה לי ספק שבית הספר התיאטרלי הרוסי משמעותי יותר מהישראלי," מספר אלקסנדרובסקי. "הגעתי למבחני כניסה אצל לב דּוֹדִין, אחד הבמאים הגדולים ברוסיה, ממש אגדה חיה. מאות מועמדים התחרו על מקום אחד, ואני התקבלתי". הלימודים, שנמשכו חמש שנים, היו אינטנסיביים במיוחד: "מתשע בבוקר עד אחת עשרה בלילה, שישה ימים בשבוע. פילוסופיה, היסטוריה, ספרות, מוזיקה, אקרובטיקה, מחול – ממש כמו יחידה קרבית של תיאטרון. זה בנה אותנו כ'קומנדו תיאטרלי'. אבל בשלב מסוים הבנתי שהמסגרת הזו חונקת. הכול נועד לשרת את החזון של המאסטר, ואני רציתי למצוא את הקול שלי".
אלקסנדרובסקי אמנם סיים את לימודיו, אך סירב להישאר בתיאטרון הרוסי הממסדי. ב־2014, לאחר הפלישה הרוסית הראשונה לאוקראינה וסיפוח חצי האי קרים, הוא פרש מתיאטראות ממלכתיים והקים תיאטרון פרטי-פרטיזני. מפגשי התיאטרון שהתרחשו בברים, ספריות, פארקים ורחובות. בהמשך פנה גם לשיתופי פעולה עם מוזיאונים, מתוך הבנה שהם מציעים מרחב פתוח יותר לניסויים שיתופיים ואינטראקטיביים. "הבמות שלי היו מרחבים עירוניים. התחלתי לעבוד גם עם מוזיאונים, כי הבנתי שהעולם הזה פתוח יותר לניסויים שיתופיים ואינטראקטיביים. שם פיתחתי עבודות שבהן הקהל הוא לא צופה פסיבי, אלא שותף פעיל".
אלקסנדרובסקי זכה בהצלחה גדולה ברוסיה ובעולם, יצירותיו הוצגו בפסטיבלים בינלאומיים וזיכו אותו בפרסים, אך הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנת 2022, הביאה אותו להחלטה לעזוב את רוסיה וזאת, כאשר כבר היה נשוי ואב לשתי בנות. "כל השדה של התיאטרון החתרני פשוט התפזר בעולם," הוא מספר, "אני מצאתי את עצמי חוזר לישראל". עם שובו, קיבל החלטה מודעת: "לעבוד רק בעברית. חשוב לי ליצור בשפה המקומית. ככה אני נכנס באמת למרחב התרבותי שבו אני פועל". מאז חזרתו לישראל השתתף אלקסנדרובסקי במספר הפקות, ביניהן:
"ארוס ומלנכוליה" 2024 עיבוד בימתי ראשון למחזה של יואב רינון
"ריקודי סלואו במסיבת בית הספר" פסטיבל עכו 2023
"טווח קצר" פסטיבל ישראל, ירושלים 2023
"האדם שמולכם" תיאטרון הבית, תל אביב 2022
חלום צלול – "lucid dream" תערוכה Immersive exhibition, Tel Aviv 2022
https://youtu.be/c_6Sq3lXtbg?feature=shared&t=90
"אמנות יוצרת קהילה"
את הדרך לזומו סללה תוכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית, שאליה התקבל אלקסנדרובסקי אחרי שובו לישראל. "הייתה זו חוויה מדהימה של לימודים, ובמסגרתה עבדתי עם רותי דירקטור, לשעבר אוצרת מוזיאון תל אביב," הוא מספר. "הצגתי לה את הפרקטיקות שלי שהיו לרוב עבודות סאונד שאחת מהן גם הוצגה בשיתוף פעולה עם מוזיאון פושקין בביאנלה שהתקיימה בוונציה ובעקבות זאת, היא המליצה לי לפתח סדנה שמתבססת על הפרויקטים השיתופים שעשיתי עם קהילות שונות.
הסדנה שכתבתי במסגרת התוכנית עסקה בפסיכו-גיאוגרפיה, עבודה עם אנשים דרך הזיכרונות האישיים שלהם במרחב. באותו הזמן היא גם סוג של אתנוארכיאולוגיה: עבודה עם זיכרון ותרגום של החוויה האישית למעשה פרפורמטיבי ומוזיקלי. זה תמיד אמיתי, אי אפשר לזייף כשמישהו מספר על עצמו. כשהתהליך הופך למיצג מוזיאלי, נוצר משהו עוצמתי.
הקול קורא שפרסמו זומו וההחלטה להזמינו להשתתף בתערוכת התאספות שהתקיימה בקיבוץ ברור חייל היו רגע משמעותי במיוחד עבורו: "זו הייתה לא רק הזדמנות אמנותית אלא גם סגירת מעגל," הוא אומר. "במלחמה הרגשתי שאין לי כלים להגיב כמו מוזיקאים שיכולים מיד לנגן למשפחות המפונים. תיאטרון הוא איטי, דורש משאבים. העבודה בזומו נתנה לי סוף סוף את האפשרות להביא את מה שיש לי, כאן ועכשיו, ולעבוד עם אנשים במרחב שבו הם חיים. זו אולי אחת העבודות הכי משמעותיות שעשיתי לאחרונה".
עבור אלקסנדרובסקי "מכתב מלאך" היה לא רק פרויקט אמנותי אלא גם מפגש קהילתי. "האמנות לא משנה את המציאות מבחוץ. היום היא יכולה לשנות מבפנים – ליצור רגע שבו אנחנו פוגשים את עצמנו ואת הסיפורים שלנו. דרך מכתב של מישהי אחרת, אני נזכר בילדות שלי. זה יוצר תחושה שאנחנו לא לבד. שיש לנו חיבור למקום, זה לזה".
המעגל נסגר: ״פתאום מצאתי את עצמי בבית הספר שלמדתי בו"
כשחזר לישראל אחרי עשרים שנה כאמן, מצא את עצמו מתעסק שוב בתקופת הילדות וההתבגרות. "זה לא היה במודע, אבל פתאום גיליתי שאני עובד עם נושא בית הספר – עם ההגירה, ההשתלבות שלא קרתה עד הסוף, עם התחושה שתמיד הייתי בבועה הרוסית," הוא מספר. החוויה הזאת קיבלה תפנית בלתי צפויה ממש לאחרונה: "אחרי העבודה שלי במסגרת הפרויקט שהוצג בתערוכת התאספות, מילנה גיצין אדירם האוצרת הראשית של זומו המליצה עליי למאיר טאטי, האוצר של מוזיאון למולטימדיה בחולון. כשהגעתי לפגישה, נכנסתי לבניין שנראה מוזר, דיברנו על ולטר בנימין ועל רעיונות לתערוכה, ואז יצאנו לחצר. פתאום ראיתי סביבי אנשים שנראו ממש כמו סובייטים משנות התשעים. שאלתי אותו איפה אנחנו? והוא אמר לי: 'זה ג׳סי כהן'."
באותו רגע אלקסנדרובסקי הבין: המקום שבו התקיימה הפגישה היה בדיוק בית הספר שבו למד בכיתה ד׳, "זו הייתה השנה הכי קשה שלי, מכות יומיומיות אחרי בית הספר וילדה יפה שהצליחה לגמור לי פילם שלם במצלמה, בשנייה אחת," הוא צוחק. "כל הזיכרונות חזרו בבת אחת, ועכשיו אני יוצר שם עבודה חדשה. המעגל נסגר".