כשפגשתי את מידד אליהו, הבנתי שאני יושבת מול אמן שמבקש לספר לא רק על עצמו, אלא מבקש להציג סיפור שלם – משפחה, קהילה, וגם מדינה. הוא דיבר על היצירה שמחברת בין שורשיו הקוצ’יניים מדרום הודו, שירותו הצבאי בעזה וחדר האוכל הנטוש בקיבוץ ברור חיל , המקום בו הוצגה יצירתו "ההמתנה".
ילדות במושב
אליהו נולד בשנת 1983 במושב מסילת ציון, מושב קטן השוכן בין גבעות הרי יהודה סמוך לבית שמש. זהו יישוב של בני הקהילה הקוצ’ינית שהגיעו מדרום הודו. "זו קהילה קטנה אבל מאוד עתיקה," הוא מספר. "מבחינתי, שם התחילו השאלות שלי על מהי קהילה – איך מספרים את הסיפור שלה, ואיך שומרים על הזיכרון." התחושה הייתה שהמושב הוא בועה, עם חוקים ותרבות משלה. הקשר לאדמה ולחקלאות היה ישיר, וכך גם הקשב לטבע.
ילדותו התאפיינה בתחושת פריפריה תרבותית, גם כשהוא גדל ממש "במרכז הארץ". אמנם המרחק לירושלים היה קצר יחסית אבל כמעט שלא הייתה גישה לאוצרות ומקורות התרבותיים של העיר. ״למרות שביקרנו במוזיאון ישראל לדוגמא כילדים״ הוא מספר, ״אני זוכר את עצמי נכנס להלם תרבות, לא האמתי שכל היצירות האלה מקוריות והן באוסף של המוזיאון.״ בתיכון הדברים השתנו אליהו למד בפנימייה של בית הספר למדעים ואומנויות (יאסא).
אמא שלו הייתה זו שפתחה בפניו את הדלת לאמנות, ״זה לא היה דרך מוזיאונים, אלא באמצעות ספרים״ הוא אומר, ״הבנתי שאמנות היא לא מובנת מאליה, יש כאלה שגדלים אליה באופן טבעי, ויש כאלה שצריכים להיאבק כדי להגיע אליה."
בין עזה לסטודיו
בצבא מצא את עצמו אליהו רחוק מהאמנות שחלם לעסוק בה, הוא שירת כפקיד לשכת מפקד החטיבה הדרומית, בתוך רצועת עזה. "לא בחרתי להיות שם," הוא אומר. אבל גם שם הוא מצא את הגשר לעולם האמנות "תוך כדי השירות הייתי מנוי על מגזין 'סטודיו', קורא ביקורות אמנות ומרגיש שאני חי בין שני עולמות."
לאחר השחרור בחר אליהו ללמוד ציור קלאסי אצל ישראל הירשברג, שייסד בירושלים את ״בית הספר לציור של ירושלים״. הוא מתאר את לימודיו כאחת המסגרות הקפדניות שהיו בישראל: "שלוש שנים ישבתי יום-יום מול מודל, בלי אינסטגרם, בלי קהל, בלי קריירה. רק אני והציור." מתוך החוויה הזו התבררו שני כיוונים מרכזיים שילוו אותו: האחד, הסטודיו הבודד והשני, היוזמות הקהילתיות, כמו הקולקטיבים שהקים בירושלים והמעורבות בהקמת "המפעל", מרכז רב־תחומי לאמנות ולמפגש, הפועל מתוך אמונה שתרבות מעצבת חברה, מקום וזהות.
מהודו לקטמונים
בשנת 2015 נסע אליהו עם אביו לטיול שורשים בקוצ’ין. "ידעתי שיש שם ביאנלה, ואמרתי לעצמי: אני חייב להשתתף. תוך חודשים כבר הייתי חלק מהפרויקט." שם יצר מיצב אישי-מחקרי שהתמקד בההיסטוריה של הקהילה הקוצ’ינית – שילוב של זיכרון אישי, משפחתי וקהילתי.
אבל לא רק במזרח הרחוק, גם בשכונת קטמונים בירושלים השקיע שלוש שנים בפרויקט אמנותי-חברתי. הוא הקים ספרייה וגלריה מתוך מטרה להביא תרבות לשכונה. "כמעט לא יצרתי בתקופה הזאת," הוא מודה, "אבל הרגשתי שזה חלק מהתפקיד שלי כאמן: ליזום, לבנות, לתת במה לאחרים."
ההמתנה בברור חיל
ואז הגיע זומו, המוזיאון הנייד שבתחנתו העשירית התמקם בחדר האוכל של קיבוץ ברור חיל. אליהו נקרא להשתתף, אך חשש. "מאז הצבא לא רציתי לחזור לשם," הוא אומר בכנות. "החוויה שלי בעזה הייתה מאוד טעונה. הגזרה הייתה מתוחה שם תמיד, לא הייתי לוחם קרבי ולא בחרתי לשרת שם אז היה לי את הקונפליקט בין להיות בגזרת עזה ועדיין קורא הארץ ואת המגזין סטודיו. שאלתי את עצמי: מי אני שאבוא לדבר כאן, מול אנשים שחוו את ה־7 באוקטובר על בשרם?"
ובכל זאת, הוא הגיע. "החלטתי שאני בא פשוט לצייר אותם," הוא מתאר. אליהו ליווה את עובדי הגד"ש (גידולי השדה) בקיבוצי רוחמה, דורות וחצרים וגם את עובדי הרפת בנחל עוז. הוא ישב איתם בבוקר, שתה איתם קפה, וצייר. "זה היה מהלך פשוט, כמעט נאיבי, לשבת ולצייר אנשים בזמן העבודה שלהם. אבל דרך זה נוצר אמון, נוצר שיח. הם לא הרגישו שאני בא לקחת מהם משהו, אלא שאני נשאר איתם קצת יותר זמן."
מתוך הרישומים האלה נולדה "ההמתנה" – שני ציורי קיר גדולים בצבע כחול, שמציגים קבוצות עובדים חקלאיים. "קראתי לזה 'ההמתנה' כי כולנו היינו אז במצב של המתנה לחזרת החטופים, לחזרה של המפונים לבתים, לחזרה של השגרה."
חלק מהרישומים מוצגים בתערוכה בה משתתף מידד אליהו בבית אבי חי
המלחמה שבחוץ ובפנים
אליהו לא נפרד מהמלחמה. היא נכחה בשירותו הצבאי, במילואים שאליהם נקרא אחרי ה-7 באוקטובר, וגם בשיחות עם האנשים שצייר. "הם דיברו על הפינוי, על החיים בקאנטרי, על השגרה שנקטעה. כל אחד עם הסיפור שלו, אבל כולם היו בתוך אותו מרחב של חוסר ודאות."
ובכל זאת, הוא לא בחר לתעד את ההרואי. "רציתי שהם יראו שאני רואה אותם," הוא מסביר. "לא את הגיבורים הגדולים, אלא את הגיבורים הקטנים, אלה שממשיכים לעבד את האדמה גם כשהכול מתמוטט."
***
הכתיבה על מידד אליהו משאירה בי מחשבה כפולה: מצד אחד, הוא אמן שנוגע בזיכרונותיו, בשורשיו, בקונפליקטים האישיים שלו. מצד שני, הוא יודע לשחרר את עצמו, להיעלם בתוך הקהילה, לתת לאחרים להיות במרכז. אולי זה סוד הכוח שלו, להיות גם קרוב וגם רחוק, גם עד, גם משתתף.