בשדרות, עיר שחוותה אינספור מטחי טילים במהלך שני העשורים האחרונים, בולט סיפורה יוצא הדופן של דנית כהן, ילידת העיר. דנית, שבמשך שנים התמודדה עם הפחד במציאות בלתי אפשרית, בחרה להפוך אותו לעשייה בלתי פוסקת והתנדבות חסרת גבולות.
"בעבר, כשנשמעו אזעקות, הייתי הראשונה שמתפנה," מספרת דנית. אבל ב־8 באוקטובר היא קיבלה החלטה שונה לחלוטין. רגע אחרי שנחתה בארץ מחופשה, היא כבר היתה בדרכה לשדרות, שם שהו בנותיה אצל סבתם, בעיצומה של מתקפת המחבלים.
משדרות למרכז – ושוב הביתה
דנית נולדה וגדלה בשדרות, אך בצעירותה עברה להתגורר למרכז הארץ. בבגרותה התחתנה, ילדה שלושה ילדים – בנה הבכור עומד להתגייס בקרוב לצה"ל, ובנותיה התאומות בנות תשע. אחרי שהתגרשה, ומתוך צורך להתמודד עם אתגרים כלכליים, היא קיבלה החלטה לא פשוטה – לחזור לשדרות, לפתוח מספרה ולבנות מחדש את חייה בעיר שבה נולדה.
בבוקר ה־7 באוקטובר, כשהייתה לאחר חופשה בשדה התעופה בטורקיה בדרכה חזרה לישראל, החלו להגיע התרעות "צבע אדום" לטלפון שלה בקצב חסר תקדים. "בהתחלה חשבתי שמדובר בתקלה," היא נזכרת. "גם כתושבת שדרות, לא הכרתי רצף כזה של התרעות. אבל מהר מאוד הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. אני שם, בשדה התעופה, מתקשה לקבל תשובות לגבי מה שקורה בארץ, לא יכולה לבכות ליד כולם. זה היה מטורף. והילדים שלי – בשדרות, עם אמא שלי."
"גייסתי את עצמי לצו 8"
למרות שהעיר הייתה עדיין בסכנה, ביום שלמחרת, כשהמטוס שלה נחת, היא לא חשבה פעמיים. היא נסעה ישירות לשדרות. "כשהגעתי, פשוט ראיתי את החורבן, את ההרס שהמחבלים השאירו אחריהם. וראיתי משהו שלא ראיתי בעבר – המון חיילים, בכל מקום. באותו רגע, החלטתי שאני מגייסת את עצמי בצו 8." בהתחלה היא מיקדה את מאמציה בסיוע לחיילים, אך במהרה הבינה שגם התושבים שנשארו בעיר זקוקים לעזרה. היא פתחה את המספרה שבחצר ביתה והפכה אותה למרכז סיוע מאולתר – תספורות חינם, כביסות, אוכל חם, כל מה שנדרש. "תרמו לנו המון אוכל, ואט־אט שמתי לב שגם השכנים שלי, אלה שלא התפנו, נשארו בלי מענה. אז התחלנו לחלק גם להם. אחרי השבעה באוקטובר, לא היה לאנשים איך להסתדר בשדרות, אז דאגנו גם להם."
דנית רכשה מקררים מכספה, הציבה אותם בחצר ביתה, חיברה לחשמל דירתה, והקימה קבוצת וואטסאפ לתושבי שדרות שנשארו בעיר. "כל מי שהיה רעב הגיע לקחת אוכל כל יום," היא אומרת. המקררים, מלאים באוכל שנתרם על ידי קונדיטוריות, קייטרינגים ותורמים פרטיים. למרות הזמן שחלף מאז פרוץ המלחמה, דנית ממשיכה לטפח את פרוייקט המקררים הקהילתיים אותו הקימה, מתוך ידיעה שהצורך עדיין קיים ״התחלתי עבור החיילים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה גדול מזה, זו שליחות״.
אך לא הכל קל – דנית נאלצת לשאת לבדה בהוצאות החשמל של המקררים, ולאחרונה אף פנתה לעירייה בבקשה שיסייעו לה לפחות במימון החשמל, אך טרם קיבלה תשובה.
לדף הפייסבוק של קבוצת המקררים החברתיים של דנית
הילדים שנשארו איתה – בין אומץ לפחד
בבוקר ה-7 באוקטובר, בזמן שהמתקפה הקטלנית התרחשה, למרות הכאוס והאימה מסביב, שמרה אימה של דנית ששמרה באותה עת על שתי בנותיה, על קור רוח מופתי. "היא לא נכנסה לפאניקה, לא אמרה להן 'מחבלים'. היא אמרה שזה צה"ל. היא רצתה להגן עליהן, שלא יפחדו." בימים הראשונים הן לא ידעו את מלוא האמת. "הן היו בתוך הממ״ד, והיא ניסתה לשמור על השגרה. הן ראו אותה יושבת מול המחשב, בודקת מה קורה, אבל לא נלחצת. היא נתנה להן תחושת ביטחון."
״אבל עם הזמן, לא ניתן היה להתעלם מהמציאות, הן לא רק היו עדות למה שקורה – אלא הפכו לחלק מהעשייה. הן עזרו לי בארגון קופסאות מזון, בסיוע לשכנים שנשארו בעיר, לדוגמה, כל יום הן עלו לאיגור, שכן בן 103, ששרד את השואה, ודאגו לו לאוכל. הוא היה נותן להן שוקולדים בתמורה, וזה היה מרגש אותן. הן למדו שיעור של החיים – ואהבת לרעך כמוך."
אבל לצד החוזק והעשייה, הפחדים לא נעלמו. "החדר שלהן היה הממ״ד, המקום שבו תמיד הרגישו בטוחות, אבל עכשיו הן לא רוצות להיכנס אליו. פשוט מסרבות. אחרי כמה לילות שבהן פחדו לישון שם, החלפנו חדרים – אני נתתי להן את החדר שלי, ואני עברתי לישון בממ״ד."
גם היום, חודשים אחרי, השפעות הפחד עדיין שם. "כל רעש מקפיץ אותן. כל טריקת דלת, כל אזעקה אפילו אם היא רחוקה, אפילו אופנוע שעובר ברחוב. הן נצמדות אליי, שואלות אם זה שוב מתחיל. וזה הכי קשה, לראות אותן ככה."
דנית מעולם לא דמיינה שתראה את שדרות כך – עיר פצועה, ופגועה, כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. המראות של 7 באוקטובר ומה שבא אחריו נחרתו בזיכרונה לנצח. "בעבר, כשהיו אזעקות, הייתי הראשונה שמתפנה," היא מודה. "אבל הפעם זה היה אחרת. ראיתי איך הרסו את העיר, איך הורידו לנו סמלים חשובים כמו תחנת המשטרה והאבן הענקית שהייתה במרכז העיר – סמל של שדרות. ראיתי אנשים שנהרגו, מכוניות שרופות, מכוניות מעוכות בתוך עמודי חשמל, והמון חיילים. כעסתי. כעסתי מאוד. אמרתי לעצמי – אותי הם לא יכניעו.״
ועדיין, עזיבת העיר היא אופציה, גם אם לא קלה. "אני גרה ממש קרוב ליציאה, אבל זאת גם היציאה שממנה נכנסו המחבלים. אני לא רוצה שהילדות שלי יחיו בפחד, אבל אני גם לא רוצה לוותר על הבית שלנו." לגבי האפשרות של חידוש המלחמה בעזה, דנית לא מהססת ואומרת: ״אני פוחדת יום-יום, אם תהיה מלחמה, יש לי אוכל בממ״ד לכמה ימים, אבל האמת? אם יתאפשר לי – אני פשוט אקח את הילדות ואת אמא שלי ונברח, אני רוצה שהילדות שלי יגדלו עם אמא".
לאחרונה התגלה בגופה של דנית גידול, וכמו בכל אתגר בחייה, היא מתמודדת איתו בנחישות רבה. קשה להתעלם מהאפשרות שהלחץ והטלטלה הרגשית של האירועים שעברה תרמו להתפתחותו. למרות המציאות שכופה עליה להאט את הקצב, היא ממשיכה לפעול לטובת הקהילה בשדרות, מיחלת למעט שלווה: "אני תמיד מבקשת מאלוהים בשבילי שלווה. אני קודם כל אמא, אחר כך כל השאר. גם אם העבר מזכיר לי את הרגעים הקשים – את הפחד שגרם לי לברוח, ואת הזיכרונות הכואבים של האובדן והחורבן – אני ממשיכה לעסוק בעשייה, לתת ולקבל. אני יודעת שההתנדבות היא הדרך להחזיר תקווה, לשקם את הקהילה ולחבר בין אנשים, גם כשהעתיד טומן בחובו פחדים ואי ודאות.״
ערמת האבנים שנותרה מתחנת המשטרה בשדרות
