מחבר: orly.soker

בעופרים, יישוב קטן שבו חיים דתיים וחילוניים זה לצד זה, נבטו זרעי המסע של רוני כהן – מסע שיביא אותה הרחק מהבית המוכר, אל קו האש.

שורשים של מסע

רוני כהן, היום בת 25,  גדלה בעופרים, יישוב מעורב של דתיים וחילוניים בשומרון, סמוך לקו הירוק. רחובות היישוב שקטים, הבתים צמודי קרקע, והחיים בו נשענים על קהילה מגוונת. "יש אצלנו אווירה קהילתית מיוחדת, בשונה מהיישובים האחרים בסביבה, שבדרך כלל מאופיינים בזהות דתית או חילונית ברורה, אצלנו הכול מעורב." היא למדה באולפנה בראש העין, מוסד חינוכי המשלב לימודים תורניים עם לימודים כלליים. לאחר סיום הלימודים פנתה לשירות לאומי ב״נווה ויצו״, מוסד חינוכי, בהרצליה המיועד לנוער במצבי סיכון או לחסרי מסגרת מתאימה. העבודה שם הייתה המפגש הראשון שלה עם עולם הטיפול, והמפגש הזה הטווה לה את כיוון הבחירות המקצועיות.בהמשך החלה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בתקופה שבה הלימודים התקיימו מרחוק בעקבות מגבלות הקורונה. במהלך השנה השנייה ללימודיה הכירה את עמיחי, בן רעננה ובוגר תיכון דתי, שסיים לאחרונה שירות צבאי בחיל השריון. "מה שמצחיק," היא מספרת, "זה שגרתי ברעננה כל תקופת השירות הלאומי שלי, חמש דקות ממנו, ורק אחר כך הכרנו." כשהכירו, עמיחי כבר למד בישיבת ההסדר בעיר שדרות.

חצי שנה לאחר שהכירו, רוני ועמיחי התחתנו. המעבר לשדרות שהגיע בעקבות לימודיו של עמיחי נראה להם אז כמעבר זמני. רוני לא הסתירה את הסתייגותה. הקרבה לעזה והמציאות הביטחונית היו סיבות ברורות לחששות. "אמרתי לבעלי: נשארים עד סוף הישיבה וחותכים מפה," היא נזכרת. "הפחיד אותי הרעיון של טילים ושל לגדל פה ילדים." החיים בעיר הרגישו לה מרוחקים ומעט מנוכרים. השכנים סביבם היו בעיקר מבוגרים, והמפגשים איתם היו מעטים ופורמליים. הם גרו בדירה, אבל לא הרגישו שייכים – כאילו עומדים מן הצד ומתבוננים על קהילה שהם עוד לא חלק ממנה.

במקביל להסתגלות לחיים בשדרות, רוני בחרה בדרך מאתגרת מתוך מחויבות אמיתית. היא שילבה בין לימודים תובעניים לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, עבודה אינטנסיבית בהוסטל לנשים חרדיות המתמודדות עם קשיים נפשיים בבני ברק, ומגורים בשדרות – שלושה עולמות שונים שחייבו נסיעות יומיומיות למרכז הארץ. למרות הקושי ושגרת החיים התובענית, העשייה העניקה לה משמעות ותחושת מטרה. היא מצאה עניין בעבודתה בהוסטל לנשים חרדיות ובפערים שנתגלו לה בין עולמה לעולם החרדי. היא הרגישה שליחות בלהעניק הכרה לקשיים שלא תמיד זוכים להתייחסות. העבודה הזו, שנגעה גם בפגיעות נפשיות וגם בחוויות חיים כואבות, הייתה המשך טבעי למה שהניע אותה כבר מהשירות הלאומי לעבר לימודי פסיכולוגיה – לראות את אלה שלא נראים.

היום שבו הכול השתנה

באוקטובר 2023, סמוך לסיום התואר הראשון, הייתה רוני בתחילת הריונה הראשון. היא ועמיחי תכננו להעביר את חג שמחת תורה בביתם שבשדרות, דירה בקומה הראשונה בבניין מגורים, במרחק של כעשר דקות הליכה מתחנת המשטרה. אותה תחנה שעליה השתלטו מחבלים, במה שהפך לאחד המוקדים הקשים והמדממים של היום. "שמענו צרורות," היא נזכרת, "וחשבנו שחיילים יורים לעזה."

כל השבת לא יצאנו מהבית, הטלפונים והאינטרנט לא פעלו, בלי קליטה, הם נותרו מנותקים. חוץ מקולות הטילים והירי, מידי פעם, דממה לא טבעית אפפה את השכונה.״ רק אחרי צאת השבת ירדנו לרחוב לנסות להבין מה קורה. חיפשנו אנשים – והרחוב היה שומם." במדרגות נתקלו בשכן, שנבהל כשראה את עמיחי: "הוא ראה את בעלי וחשב שהוא מחבל," מתארת רוני. "אחר כך, כשהבין שאנחנו דוברים עברית, הוא נרגע וסיפר לנו על עשרות הרוגים. שם התחילה להצטייר לנו תמונה יותר מלאה. לא ידענו עדיין מה קורה, אבל הבנו שמדובר במשהו שהוא חריג מאוד.״ הם ניסו לצאת לרחוב ולראות אם יש אנשים, לאחר שלא ראו אף אחד, החליטו לחזור לביתם ״פשוט נכנסנו הביתה ונעלנו את הדלת. שמנו רהיטים על הדלת והלכנו לממ"ד. אני ישבתי שם, עם סכין ביד, בהריון, ולא היה מה לעשות חוץ מלחכות."

בזמן שרוני ועמיחי הסתגרו בדירה, הוריה ניסו ליצור איתם קשר ללא הצלחה. באותן שעות ליוותה את הוריה דאגה נוספת. אחיה של רוני, ששירת באותה עת בפלוגה 51 בגולני, בבסיס סמוך לגבול עזה, היה אמור להיות בתורנות בסוף אותו שבוע, אך לבסוף יצא לחופשת שבת. הדבר הציל אותו מגורל קשה כאשר חבריו ליחידה, כולל חיילים ומפקדים שהכיר מקרוב, נהרגו או נחטפו. מיד עם תחילת האירועים, הוא עזב את בית הוריו וחזר לדרום כדי לקחת חלק בפעולות המלחמה שהתנהלו באזור. רק בהמשך מוצאי שבת, כשהקליטה חזרה בהדרגה, ורוני ועמיחי נחשפו לעשרות שיחות והודעות שלא נענו והיו עדות לחרדה שנמשכה שעות, הם התחילו להבין את גודל הדאגה ששררה בבית הוריהם שניסו במשך שעות ליצור איתם קשר ולא הצליחו.

במהלך הלילה, כאשר הם לא מצליחים להירדם כשרוני אוחזת בסכין בידה הם המתינו לעלות היום הבא. המצב בשדרות הלך והחמיר. הפסקת חשמל פקדה את השכונה, והטילים המשיכו ליפול. אחד מהם פגע סמוך לבניין שבו התגוררו. כשרוני ועמיחי הבחינו בשוטרים ברחוב, הם הבינו שזו ההזדמנות לצאת. הם ארזו במהירות תיק עם הדברים ההכרחיים ויצאו לדרך, משתדלים לא להביט לאחור ולא להיחשף למה שהתרחש במשך שעות רבות ברחובות העיר.

כעבור עשרים דקות של נסיעה, כשהקליטה חזרה, קיבלו את ההודעה על צו 8 לעמיחי. הם הגיעו לבית הוריו ברעננה. שם הוא הוריד את רוני ופנה מיד לשוב לשדרות כדי לאסוף את ציודו הצבאי. למרות הקושי בלשלוח אותו חזרה לעיר מוכת הקרבות, ידעה רוני שאין ברירה.

רוני עברה לגור בבית הוריה, ממתינה בחרדה: בן זוגה גויס תחילה לצפון ואז לעזה, אחיה חזר ליחידתו בדרום, והבית בשדרות נותר מאחור.״ זה לא היה קל," היא אומרת. "תפילות, בכי, והרבה דאגה." הלימודים נעצרו. בימים ששהתה בבית הוריה, החיים התנהלו בין שגרה מרוקנת לבין ניסיון לאחוז במשהו יציב. היא המשיכה לעבוד בהוסטל לנשים חרדיות בבני ברק, והעבודה הייתה עבורה עוגן. מלבד העבודה, נותרו שעות רבות של המתנה וחוסר ודאות: היריון מתקדם, בעל שנמצא במילואים, מרחק מהבית – והתחושה שאין דרך אמיתית לפעול או לשנות.
בפברואר נולד מיכאל, בנם הבכור.

לחזור מהשבר ולבנות מחדש

אחרי המתנה  ארוכה והפיכתה לאמא, חזרה רוני להביט דרומה, לעבר שדרות שהשאירה מאחור. חודש אחרי לידת מיכאל, רוני ועמיחי ארזו את חפציהם וחזרו לשדרות. החזרה לעיר לא הייתה מובנת מאליה. הטראומה מהאירועים של אוקטובר עדיין ריחפה באוויר, והחששות לא נעלמו. ״בהתחלה היה בי קול שאמר – איך אפשר לחזור?" היא משתפת. אבל לצד החששות, היה גם רצון עיקש להמשיך קדימה, להיאחז בחיים שבנו בעיר ולחזור למסלול החיים שנבנה.

רוני, שכבר סיימה את התואר הראשון, התקבלה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית במכללת אחווה, והחלה במסלול  חיים אינטנסיבי. במקביל ללימודים, התחילה לעבוד בעיריית שדרות כרכזת מתנדבים – תפקיד שפתח לה דלת אל לב הקהילה. העבודה הפגישה אותה עם אנשים, יזמויות ושיתופי פעולה, ונתנה לה תחושת שייכות שהייתה חסרה לה קודם. לאט לאט, דרך העשייה המשותפת עם תושבים וארגונים, היא לא רק למדה את הקהילה – אלא הפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. עם הזמן, קיבלו החיים בשדרות משמעות חדשה. חיי המשפחה, השכונה והקשרים שנוצרו עם תושבים צעירים כמותם הפכו את העיר ממקום מגורים זמני לבית. ההחלטה להישאר לא הייתה מובנת מאליה. המצב הביטחוני נותר שברירי, והחיים בדרום המשיכו להיות מלווים באי-ודאות. ובכל זאת, בשביל רוני הבחירה להישאר הייתה אמירה ברורה על הרצון להיאחז, לבנות ולהשתייך. ״העבודה בעירייה עשתה לי טוב," היא מעידה.

במקביל להסתגלות מחדש לחיים בשדרות, חיפשה רוני עוגנים אישיים שיחזירו לה את תחושת היציבות – והמוזיקה, שתמיד הייתה חלק ממנה, חזרה אל מרכז חייה לצד החזרה לשגרה והתחלות חדשות, חזרו גם הרגעים הקטנים שמטעינים את הנפש. עבור רוני, אלה הרגעים עם הגיטרה. רוני כהן לא נראית במבט ראשון כמו מי שמחזיקה גיטרה. אישה דתייה, כיסוי ראש, וגיטרה ביד – אבל הנגינה שלה פורצת גבולות: "אני דתייה," היא אומרת, "אבל יש לי פלמנקו בלב ובלוז באצבעות."

פינת הנגינה 

המוזיקה מלווה אותה מגיל צעיר, פסנתר, גיטרות מכל סוג: קלאסית, אקוסטית, חשמלית ואפילו גיטרה קלה לטיולים. "יש לי כמה גיטרות," היא מחייכת. "ברגע שעזבנו את שדרות אחרי ה־7 באוקטובר, הדבר הראשון שחזרתי לקחת היה הגיטרות – שמתי את כולן בממ״ד." הסגנון המוזיקלי שלה נע בין עולמות: פלמנקו ספרדי בקצב מהיר ופריטות עזות, בלוז חופשי שמבוסס על אילתורים מהלב, ומוזיקה ישראלית ישנה – לחנים פשוטים שמזכירים ימים אחרים. "אני אוהבת לאלתר," היא מספרת, "לתת לגיטרה להוביל אותי, פעם זה פלמנקו סוער ופעם בלוז שקט – תלוי ברגע."

לפני שעברו לשדרות, נהגה לצאת עם עמיחי, בעלה, ולנגן ברחובות הרצליה – בקניון או בסוקולוב. "לא בשביל הופעות, אלא בשביל הכיף, בשביל הנשמה," היא אומרת. הנגינה ברחוב הייתה עבורם מפגש אחר עם המוזיקה – לא מתוך רצון להופיע, אלא כדי לנגן באוויר הפתוח, לעצמם ולאנשים מזדמנים.

מאז המעבר לשדרות, המוזיקה נשארה, אבל קיבלה אופי אחר. רוני מנגנת בעיקר לעצמה, בשעות שבין עבודה ללימודים, כשהזמן מתפנה. "היום אני מנגנת בשבילי," היא אומרת, "ולאט לאט אני גם רוצה להכניס את מיכאל, הבן שלי, לעולם הזה."

הבחירה להישאר ולבנות

כשחיים חדשים נבנים מתוך חורבות, כל בחירה היא עדות לשייכות ושליחות. עם סיום לימודיה לתואר השני בפסיכולוגיה שיקומית, החלה רוני את שלב הפרקטיקום הנדרש להסמכה. את עבודת הפרקטיקום היא עושה ב״עדי נגב״, כפר שיקומי סמוך לאופקים. שם היא פוגשת פצועים, מבוגרים ונפגעי טראומה, חלקם תושבי הדרום, חלקם נפגעי המלחמה. המפגש הזה מחזק עוד יותר את תחושת השליחות שהנחתה אותה מהרגע הראשון: להישאר, לפעול ולקחת חלק בשיקום. העבודה הזו, לדבריה, מטעינה אותה בכוחות לשבועות הארוכים של טיפול ומפגש עם מציאות חיים מורכבת.

 

עלי נגב

לאחרונה קיבלה רוני תפקיד חדש שמאפשר לה לשלב את כל המחויבויות שלקחה על עצמה. היא ממשיכה להיות מעורבת בפרויקטים חברתיים בשדרות. ההחלטה להישאר לא הייתה מובנת מאליה, במיוחד כשהמצב הביטחוני נותר שברירי. אבל בשביל רוני, הבחירה להישאר הייתה ביטוי לרצון לבנות ולצמוח דווקא כאן. ״עבודה בעירייה עשתה לי טוב," היא מוסיפה. "זה ממש תרם, פתאום שנינו מצאנו עבודות ומצאנו חיים פה, אני מאוד רוצה להיות עדיין חלק מהעירייה וחלק משדרות.״

ולמרות הכול, היא לא עוצמת עיניים מול המציאות הביטחונית. ״יש פה תהליך, יש מלחמה, אבל אני אומרת – אולי להישאר, להילחם, ובעתיד יהיה יותר טוב." באותה נשימה היא גם מבהירה: "אם המצב יישאר סטטי, כמו שהיה לפני המלחמה – אני לא יודעת אם אני אשאר." בינתיים, היא ובני משפחתה בוחרים להישאר, להיאחז בחיים, ולהאמין שהעתיד עוד יכול להיראות אחרת.

בסופו של דבר, הבית שבנו לעצמם בשדרות הוא עדות לבחירה לשוב, להיאחז, ולהאמין שגם בלב הקושי אפשר לצמוח.

צילום: אלבום משפחתי

ב-7 באוקטובר, רחלי התעוררה לקול האזעקה הראשונה. "אני ישנה בממ״ד, זה חדר השינה שלי. ופשוט התעוררתי. בשבת אני שמה שעון יד מתחת לכרית על מנת שאדע מה השעה כשאני מתעוררת. ב-6:20 קראתי לבן שלי שישן בחדר הסמוך. כשאני משחזרת את זה עכשיו, אני לא מאמינה עד כמה הייתי תמימה ואפילו אפשר להגיד נאיבית. קמתי ולא הבנתי מה קרה. כאילו, למה הם מעירים אותנו מוקדם?״

בהחלטה של רגע, רחלי פתחה את החלון ושאלה את השכן שממול, "מה קורה עם ההקפות?" היה זה יום שמחת תורה, והיא הייתה בטוחה, שבדומה לעבר, החיים תיכף יחזרו למסלולם. אולם, בסמוך לביתה ירו מחבלים ורצחו אזרחים והיא לא שמעה דבר."היתה איזושהי השגחה אלוקית, כדי שאני לא אראה, לא אדע, לא אשמע ולא אבין, ככה אני מאמינה״.

במשך היום, רחלי ובנה נכנסו ויצאו מהממ״ד פעמים רבות, אך רק במוצאי שבת, כשענתה לשיחת טלפון מחברתה, החלה התמונה להתבהר. "לקחתי את הטלפון לראות מי התקשר אליי בשבת והייתה שם בחורה נחמדה שאני מכירה. היא נתנה לי לדבר עם בעלה, שאמר משפט שאני בחיים לא אשכח: ״מה שאני עומד להגיד לך הוא שכל החיים שלך השתנו מרגע זה״. ואז התקשרתי לחברתי הטובה, נעה בר יוחאי, ושאלתי אותה מה קרה. היא אמרה לי במילה אחת ״מלחמה״.

הימים שלאחר השבעה באוקטובר עברו על רחלי בתחושת קיפאון. ״אני זוכרת שבוע שלם של שיתוק ״רק בכיתי״, היא מספרת. אך דווקא בנה, בניאיר, היה זה שעודד אותה לצאת מהבית ולחפש דרכים לעזור. היא פנתה למתנ”ס המקומי, ומשם המשיכה בעשייה בלתי פוסקת. בחודשים הבאים היא הגיעה עם בנה לכל מקום שבו נדרש סיוע. עם רכב הטיוטה הישן שלה, הם עברו מבית לבית בשדרות וביישובי העוטף, דפקו על הדלתות והושיטו יד למי שהיה זקוק לעזרה. ״היה צבע אדום בלי הפסקה״, היא מתארת את המצב באותם הימים בשדרות ״פשוט לוחצים על דוושת האוטו, עוצרים, נכנסים לממ״ד, וממשיכים״.

ההתנדבות של בניאיר לא התחילה בעקבות המלחמה. אלא הייתה חלק טבעי מחייו עוד קודם, והמעבר לעשייה משותפת עם אמו בימים הקשים רק חיזק את החוסן והערכים שכבר נבנו בו. ״הוא מלא מלא חסד״, מעידה עליו רחלי  ״אני בכלל לא מצטערת שלקחתי אותו איתי, אני חושבת שהענקתי לו חוסן שלהרבה נערים אין״.

בית חב״ד: רגעים מיוחדים של חיבור לקהילה

ההתנדבות של רחלי ובניאיר לא נעצרה במקום הזה. חברה הציעה לה לבדוק מה קורה בבית חב”ד, שהפך למוקד סיוע מרכזי בעיר שדרות, והמליצה לה לחפש שם את אושר. רחלי לא היססה, "לקחתי את הרכב עם הילד. נכנסתי, ואמרתי: שלום, מי זה אושר? מיד לאחר מכן, בחור נחמד אמר לי, ׳אני אושר׳, ועניתי לו:  באתי לעזור אם אתה צריך״.

הכניסה לבית חב”ד הייתה עבורה רגע מכונן. "הכרתי את הרב פיזם ואשתו סימה ואת כל המשפחה. היינו באים כל בוקר בתשע, שירתנו אנשים שבאו לקחת מזון או חילקנו מצרכים ותרופות לבתי תושבים משעות הבוקר עד לערב״.

עם הזמן הסיוע של רחלי התרחב גם לעבר חיילי צה״ל. ״יום אחד ראינו הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ של שדרות שקיבוץ דורות סוגרים את הצימרים שלהם. יצרתי קשר עם אנשי הקיבוץ, ותחת קסאמים, במכונית שלי, העברנו לחיילים 300 שמיכות, 300 כריות ו-300 ציפיות וסדינים״.

ימי שישי בבית חב”ד הפכו עבור רחלי לרגעים מיוחדים של חיבור עם הקהילה. ״היינו צריכים לחלק חלות לכל מי שהיה צריך. ואז אתה נכנס לבית, הוא מכין לך לשתות, אחד מספר לך שהוא אלמן, או שהילד שלו חולה… נוצר קשר כזה״.

שותפות בעת משבר 

ימי המלחמה פתחו בפני רחלי הזדמנויות להכיר קבוצות חברתיות שאיתן לא הייתה נפגשת בנסיבות אחרות, ביניהן, מתנדבי אחים לנשק, שהיו בעיניה כוח מרכזי של עזרה. ״הם עשו פה מלאכת קודש. הם הסיעו אנשים מחוץ לעיר שרצו לעזוב, וחילקו מזון״.

ככל שהימים חלפו, רחלי הרגישה שהיא רוצה להרחיב את היכולת שלה לעזור. אנשי אחים לנשק חיברו אותה למוקדי סיוע נוספים, בהם החמ”ל הארצי וחמ״לים אזרחיים נוספים שאפשרו לה להגיע לעוד אנשים שהיו זקוקים לעזרה.

ככל שהמציאות התחוורה לה, הבינה רחלי שהבדלי הדעות הפוליטיות מאבדים מחשיבותם בשעת משבר. "אפילו לא עבר לי בראש ולא אכפת לי מי הם, לא אכפת לי מה הם אמרו, לא אכפת לי מה הם עשו. אני ימנית, אני ביביסטית, אני מודה, אני ציונית, אני דתית. כלום לא הזיז לי. זו זכותם לחשוב אחרת. אנחנו יהודים, אנחנו בני אותו עם, אנחנו בשעת משבר״. עבורה, תפיסת העולם הזו הייתה טבעית – היא תמיד האמינה בחיבורים בין אנשים, בלי קשר לעמדותיהם. בעיניה, כשהעזרה נדרשת, כל השאר הופך לשולי. במבט לאחור, החוויה הזו לא רק שינתה את תפיסתה על אחים לנשק, אלא גם חיזקה את אמונתה בכוחה של אחדות.

© צילומים: רחלי להב, אלבום פרטי

בשדרות, עיר שחוותה אינספור מטחי טילים במהלך שני העשורים האחרונים, בולט סיפורה יוצא הדופן של דנית כהן, ילידת העיר. דנית, שבמשך שנים התמודדה עם הפחד במציאות בלתי אפשרית, בחרה להפוך אותו לעשייה בלתי פוסקת והתנדבות חסרת גבולות.

"בעבר, כשנשמעו אזעקות, הייתי הראשונה שמתפנה," מספרת דנית. אבל ב־8 באוקטובר היא קיבלה החלטה שונה לחלוטין. רגע אחרי שנחתה בארץ מחופשה, היא כבר היתה בדרכה לשדרות, שם שהו בנותיה אצל סבתם, בעיצומה של מתקפת המחבלים.

משדרות למרכז – ושוב הביתה

דנית נולדה וגדלה בשדרות, אך בצעירותה עברה להתגורר למרכז הארץ. בבגרותה התחתנה, ילדה שלושה ילדים – בנה הבכור עומד להתגייס בקרוב לצה"ל, ובנותיה התאומות בנות תשע. אחרי שהתגרשה, ומתוך צורך להתמודד עם אתגרים כלכליים, היא קיבלה החלטה לא פשוטה – לחזור לשדרות, לפתוח מספרה ולבנות מחדש את חייה בעיר שבה נולדה.

בבוקר ה־7 באוקטובר, כשהייתה לאחר חופשה בשדה התעופה בטורקיה בדרכה חזרה לישראל, החלו להגיע התרעות "צבע אדום" לטלפון שלה בקצב חסר תקדים. "בהתחלה חשבתי שמדובר בתקלה," היא נזכרת. "גם כתושבת שדרות, לא הכרתי רצף כזה של התרעות. אבל מהר מאוד הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. אני שם, בשדה התעופה, מתקשה לקבל תשובות לגבי מה שקורה בארץ, לא יכולה לבכות ליד כולם. זה היה מטורף. והילדים שלי – בשדרות, עם אמא שלי."

"גייסתי את עצמי לצו 8"
למרות שהעיר הייתה עדיין בסכנה, ביום שלמחרת, כשהמטוס שלה נחת, היא לא חשבה פעמיים. היא נסעה ישירות לשדרות. "כשהגעתי, פשוט ראיתי את החורבן, את ההרס שהמחבלים השאירו אחריהם. וראיתי משהו שלא ראיתי בעבר – המון חיילים, בכל מקום. באותו רגע, החלטתי שאני מגייסת את עצמי בצו 8." בהתחלה היא מיקדה את מאמציה בסיוע לחיילים, אך במהרה הבינה שגם התושבים שנשארו בעיר זקוקים לעזרה. היא פתחה את המספרה שבחצר ביתה והפכה אותה למרכז סיוע מאולתר – תספורות חינם, כביסות, אוכל חם, כל מה שנדרש. "תרמו לנו המון אוכל, ואט־אט שמתי לב שגם השכנים שלי, אלה שלא התפנו, נשארו בלי מענה. אז התחלנו לחלק גם להם. אחרי השבעה באוקטובר, לא היה לאנשים איך להסתדר בשדרות, אז דאגנו גם להם."

דנית רכשה מקררים מכספה, הציבה אותם בחצר ביתה, חיברה לחשמל דירתה, והקימה קבוצת וואטסאפ לתושבי שדרות שנשארו בעיר. "כל מי שהיה רעב הגיע לקחת אוכל כל יום," היא אומרת. המקררים, מלאים באוכל שנתרם על ידי קונדיטוריות, קייטרינגים ותורמים פרטיים. למרות הזמן שחלף מאז פרוץ המלחמה, דנית ממשיכה לטפח את פרוייקט המקררים הקהילתיים אותו הקימה, מתוך ידיעה שהצורך עדיין קיים ״התחלתי עבור החיילים, אבל מהר מאוד הבנתי שזה גדול מזה, זו שליחות״.

אך לא הכל קל – דנית נאלצת לשאת לבדה בהוצאות החשמל של המקררים, ולאחרונה אף פנתה לעירייה בבקשה שיסייעו לה לפחות במימון החשמל, אך טרם קיבלה תשובה.

 

לדף הפייסבוק של קבוצת המקררים החברתיים של דנית

הילדים שנשארו איתה – בין אומץ לפחד
בבוקר ה-7 באוקטובר, בזמן שהמתקפה הקטלנית התרחשה, למרות הכאוס והאימה מסביב, שמרה אימה של דנית ששמרה באותה עת על שתי בנותיה, על קור רוח מופתי. "היא לא נכנסה לפאניקה, לא אמרה להן 'מחבלים'. היא אמרה שזה צה"ל. היא רצתה להגן עליהן, שלא יפחדו." בימים הראשונים הן לא ידעו את מלוא האמת. "הן היו בתוך הממ״ד, והיא ניסתה לשמור על השגרה. הן ראו אותה יושבת מול המחשב, בודקת מה קורה, אבל לא נלחצת. היא נתנה להן תחושת ביטחון."

״אבל עם הזמן, לא ניתן היה להתעלם מהמציאות, הן לא רק היו עדות למה שקורה – אלא הפכו לחלק מהעשייה. הן עזרו לי בארגון קופסאות מזון, בסיוע לשכנים שנשארו בעיר, לדוגמה, כל יום הן עלו לאיגור, שכן בן 103, ששרד את השואה, ודאגו לו לאוכל. הוא היה נותן להן שוקולדים בתמורה, וזה היה מרגש אותן. הן למדו שיעור של החיים – ואהבת לרעך כמוך."

אבל לצד החוזק והעשייה, הפחדים לא נעלמו. "החדר שלהן היה הממ״ד, המקום שבו תמיד הרגישו בטוחות, אבל עכשיו הן לא רוצות להיכנס אליו. פשוט מסרבות. אחרי כמה לילות שבהן פחדו לישון שם, החלפנו חדרים – אני נתתי להן את החדר שלי, ואני עברתי לישון בממ״ד."
גם היום, חודשים אחרי, השפעות הפחד עדיין שם. "כל רעש מקפיץ אותן. כל טריקת דלת, כל אזעקה אפילו אם היא רחוקה, אפילו אופנוע שעובר ברחוב. הן נצמדות אליי, שואלות אם זה שוב מתחיל. וזה הכי קשה, לראות אותן ככה."

דנית מעולם לא דמיינה שתראה את שדרות כך – עיר פצועה, ופגועה, כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. המראות של 7 באוקטובר ומה שבא אחריו נחרתו בזיכרונה לנצח. "בעבר, כשהיו אזעקות, הייתי הראשונה שמתפנה," היא מודה. "אבל הפעם זה היה אחרת. ראיתי איך הרסו את העיר, איך הורידו לנו סמלים חשובים כמו תחנת המשטרה והאבן הענקית שהייתה במרכז העיר – סמל של שדרות. ראיתי אנשים שנהרגו, מכוניות שרופות, מכוניות מעוכות בתוך עמודי חשמל, והמון חיילים. כעסתי. כעסתי מאוד. אמרתי לעצמי – אותי הם לא יכניעו.״

ועדיין, עזיבת העיר היא אופציה, גם אם לא קלה. "אני גרה ממש קרוב ליציאה, אבל זאת גם היציאה שממנה נכנסו המחבלים. אני לא רוצה שהילדות שלי יחיו בפחד, אבל אני גם לא רוצה לוותר על הבית שלנו." לגבי האפשרות של חידוש המלחמה בעזה, דנית  לא מהססת ואומרת: ״אני פוחדת יום-יום, אם תהיה מלחמה, יש לי אוכל בממ״ד לכמה ימים, אבל האמת? אם יתאפשר לי – אני פשוט אקח את הילדות ואת אמא שלי ונברח,  אני רוצה שהילדות שלי יגדלו עם אמא".

לאחרונה התגלה בגופה של דנית גידול, וכמו בכל אתגר בחייה, היא מתמודדת איתו בנחישות רבה. קשה להתעלם מהאפשרות שהלחץ והטלטלה הרגשית של האירועים שעברה תרמו להתפתחותו. למרות המציאות שכופה עליה להאט את הקצב, היא ממשיכה לפעול לטובת הקהילה בשדרות,  מיחלת למעט שלווה: "אני תמיד מבקשת מאלוהים בשבילי שלווה. אני קודם כל אמא, אחר כך כל השאר. גם אם העבר מזכיר לי את הרגעים הקשים – את הפחד שגרם לי לברוח, ואת הזיכרונות הכואבים של האובדן והחורבן – אני ממשיכה לעסוק בעשייה, לתת ולקבל. אני יודעת שההתנדבות היא הדרך להחזיר תקווה, לשקם את הקהילה ולחבר בין אנשים, גם כשהעתיד טומן בחובו פחדים ואי ודאות.״

כמה שבועות לאחר שפרצה מגפת הקורונה, אמיר סגל (31), מוזיקאי בסצנת הג׳אז הניו-יורקית, חזר לישראל. כמה חודשים מאוחר יותר, הוא החל את לימודיו במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. בזמן הלימודים הוא התגורר כשנתיים בקיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, ובמהלכן החלים מבעיות רפואיות משמעותיות. הטקסט שלפניכם הוא חוויה אותנטית שלו – זרם של מחשבות בגוף שלישי, דרך כתיבה שאפשרה לו לעבד את חווית החיים בקיבוץ 

שבוע הלימודים מאחוריו. הוא זורק את עצמו על הכורסה הכחולה בדירה, מותש. הוא לבד, אין לו עם מי לדבר כרגע, והוא לא מעוניין לשמוע מהעולם. לא מזמן הוא נפרד מחברה, וכעת, הוא חוזר להתמקד במטרה החשובה מכל – בבריאותו. הוא צריך להחלים ממחלה ׳כרונית׳ שמלווה אותו כבר כמה שנים. באותו הזמן יש שיעור במכללה עם מתרגלת רוסיה, פדנטית, קשוחה. הוא כבר ויתר עליו. זה ״בזבוז זמן, ואנרגיה״ הוא חושב לעצמו. היום צריך לרוץ, ולבשל ארוחת ערב.  

הוא מסדר את הבגדים הזרוקים על הספה ומהרהר על יעד הריצה. האם לעשות את אותם ארבעה קילומטרים קבועים על הגדר ההיקפית של מפלסים? או אולי לצאת לכיוון החץ השחור? האם להציע לחברים להצטרף אליו? למי להציע? ״למה שלמישהו יהיה לזה עכשיו? הוא חושב. לך יש סיבה לרוץ – הבריאות על הפרק. להם? לא יודע אם יש מוטיבציה, מה היא, ואם היא מסתנכרנת עם האספירציות שלך. בינתיים, הוא יוצא החוצה ופתאום נזכר שעוד שעה יש לו שיעור פסנתר ללמד. ״איך זה קשור עכשיו?״, הוא ממלמל לעצמו, תוהה למה הוא עדיין עושה את זה בכלל… אם בעבר הוא עשה את זה כי הוא חשב שיתפרנס מזה, היום הוא כבר מבין שלא. אבל למוזיקה עדיין יש תפקיד בחייו. הפסנתר עוד יהיה חלק חשוב בריפוי שלו. כרגע, למרות שהשיעור לא בא לו בזמן, הוא יודע שהשיעור הזה עושה טוב למישהו אחר, וזה המון. 

בחוץ השעה היא שעת בין ערביים. השדות של הנגב המערבי פרוסים סביבו בשיא פריחתם. ״אולי סופסוף הוא יצליח לנסוע באופניים לתקומה״, בציפייה שהאדמה תתייבש אחרי הגשם… המחשבה עוד לא חולפת והפלאפון מצלצל. בועז מתקשר. בועז הוא ירושלמי, איש של ערים הגדולות. ״מה הקשר אופניים עכשיו?, הוא שואל, ומבקש ממנו לחזור למוזיקה. בהמשך, בועז מפציר בפניו כמה פעמים שיקליט אלבום סולו, אך הוא מבין שזה לא יתממש בזמן הקרוב. החיבור לאדמה ולשדות הנגב חשוב יותר כרגע. יש בו מימד משמעותי של ריפוי. 

הנסיעה לתקומה, מושב במועצה האזורית השכנה – שדות נגב, קוסמת לו הרבה יותר מלהקליט אלבום וללמד פסנתר כרגע. לפני כמה חודשים הוא גילה שם תגלית רפואית של ממש.  אחד החברים במושב מגדל אלוורה, ולטענתו, היא ריפאה את בתו ממחלת הקרוהן. המורה שלו הסביר שהצמח הוכח מחקרית כמסייע בשיקום דלקות במערכת העיכול. איך לעזאזל הוא יסביר את זה לחברים שלו מהמרכז. צמח שמעטים שמעו עליו מרפא את כל הבעיות שהוא סבל מהן שנים? ״הוא חי בסרט״, הם בטח חושבים. אבל בתקומה הוא גילה שיש אאוטסיידרים כמוהו, הוא מוצא שם סוג של בית. אותם אאוטסיידרים ריפאו את עצמם או את ילדיהם ממחלות קשות, ׳כרוניות׳, לכאורה. גם הם פריקים של בריאות. הוא חייב לנסוע.

*** 

18:30. השיעור נגמר, החושך בחוץ כבר מוחלט, ארוץ בגבולות הקיבוץ. בתחילת הסיבוב אני מקבל תזכורת לאלמנט המודחק בחיי – מפלסים היא אזור מלחמה. יש כאן מיגונית כל עשרה מטרים. אבל לא סתם אומרים 95% גן עדן. זה מרחב אוטופי, בוודאי בחורף, כשהשדות מוריקים והכלניות פורחות. כאן זה בית יותר משבית הוריו מרגיש כזה. 

לאחר כמה מטרים של ריצה הוא מתרחק מהמיגוניות ומגיע לאזור הפרדס. כשאחד הרכבים חולף במהירות, העיניים לרגע מתבונוננות מערבה. ״עזה זה פה, מעבר לכביש״, הוא נזכר. ״מה הקשר עזה עכשיו? הוא מהרהר לעצמו מצד שני. הפחד לרגע לא עובר בו כרגע. זה ממש לא חשוב. פעם אחת נשמעה כאן התרעת ״צבע אדום״ מאז שהגעתי, אבל זו לא השגרה באמת, או לפחות אני לא מכיר אותה ככה. אני רץ במרחב ירוק בוהק, רואה פרדסים, נושם אוויר יחסית נקי, על מה אני מתלונן? ולמי אכפת מעזה? מדי פעם שומעים עליה בחדשות. כן, אני יודע שיש חמאס, שיש טילים מדי פעם, אפילו על המנהרות… אבל מה זה משנה עכשיו.? יש תפריט מדוקדק שנתנה לו הנטרופתית וצריך לדבוק בו. התפריט, יש לומר, סיזיפי עד ייאוש יש לומר. אבל נכון לכרגע, התזונה מרגישה מדויקת. 

לקראת סוף הריצה הוא שוב חושב על המתרגלת משיטות מחקר. ״מה הפסדתי?״

 

צילומים: אלבום אישי. הנגב המערבי ומבנה בקיבוץ מפלסים.

 

חנה עוקשי, ילידת 1990, גדלה במושב ישעי שבסמוך לבית שמש, והיא אחת משבעה אחים ואחיות. בשנים 2017 עד 2019 התגוררה בשדרות.
היא חזרה להתגורר בעיר במרץ 2023, אך אירועי ה 7 באוקטובר אילצו אותה להתפנות ממנה. לאחר שבעה חודשים, באפריל 2024, חנה חזרה לשדרות.

שבעה חודשים מאז שחזרתי אֵלַיִךְ, נפרדנו בלי להיפרד יפה, חתכנו אחת מהשנייה ולא היה מי שיאמר "זאת לא את, זאת אני". ולא היה מי שאמר שם למעלה "זה אני". כשחזרתי אֵלַיִךְ היו לי פרפרים בבטן, הפעם כבר היה מי ששמר עָלַיִךְ – בכניסה החיילים עם המבט העייף בחנו אותי, אני ״ערבייה-יהודיה״. שלום, חזרתי הביתה. שלט ברוכים הבאים ועוד כל מיני סיסמאות שלא הצלחתי לקרוא. הגרפיטי באדום על הקירות "פה נרצח ה' יקום דמו". כמעט בכל פינה שֶׁלְּךָ יש רמז להפקרה. לקח לי זמן לצאת מהבית.

שבעה חודשים מאז שחזרתי אֵלַיִךְ, ישבתי בקפה גרג וכתבתי לך מכתב. אני כמו האישה המוכה שחוזרת חזרה לזרועות אהובה האלים, רק שאת אף פעם לא ביקשת סליחה ואמרת שזאת תהיה הפעם האחרונה.

אני אוהבת אותך אבל גם שונאת אותך. 

תחנת אוטובוס, שדרות

היו לילות שתהיתי אם עשו אותך מנחת מסוקים.הם לא הפסיקו לזמזם לי באוזן ולחוג מעלי, כמו עורבים שמבשרים רעות, ולא ידעתי אם אפתח חדשות ואשמע על עוד ילדים שמתו ואינם. עוד תמונות של חיוכים שיישארו קפואים לכמה רגעים על המסך, ולעולם לא ישובו לחייך.

עשינו לילות לבנים יחד, רק את ואני ועוד כמה ששנתם נדדה ובאו לשתות בירה או וודקה בפינה של ששון, אני מזמינה מקיאטו עם חצי סוכר, שלא מצליח להמתיק את היגון, המחשבה שאני פה יושבת ובמרחק של קילומטרים בודדים יש פנים ושמות שאני חולמת עליהם בלילות, ורואה אותם במנהרות, המבט שלהם רודף אותי, ותכף יהיה בוקר והשמש תזרח אבל בלב שלי חשוך ואני עצובה. אני בוכה.

ערמת האבנים שנותרה מתחנת המשטרה בשדרות

באוגוסט אני מחליטה לכתוב יומן, כל יום שאני אֶצְלֵךְ אני כותבת. אולי אני מזוכיסטית אבל אני יוצאת איתו, ועט שחור בידי. פחות מדקה בהליכה ואני במגרש חול, המקום בו עמדה תחנת המשטרה, הקיפו אותו בגדר, זה משהו חדש. פעם לא הייתה גדר, היו רק בורות ופינה קטנה שהדליקו בה נרות. אני נזכרת בימים יפים כשהייתי חולפת ליד התחנה וניידות היו מהבהבות באדום כחול. היום זה חשוך ועולה לי איך מבנה של כוח ועוצמה הפך לסמל חורבן. אני מצלמת את האבנים שנשארו, מחפשת שרידים של משהו אנושי, ואין דבר. רק תמונה של שוטרת עם כנפיים מזכירה לי חיים. יש שם מילים מהשיר של אייל גולן. אבל אין את השם שלה. זיהיתי אותה כמה ימים אחרי. אבא שלה מת בפיגוע. גם איש שדרות.

מי? מי הבן זונה שבמאי 2023 אמר שהוא תוקף רק את הג'יהאד ושחמאס אינו מעורב באירוע ואף מרסן את הארגון הסורר. מי אלו אותם אנשים שעצמו עיניים ואטמו אוזניים כמו קופים והידיים שלהם מגואלות בדם. נהרות של דם.
כשסיפרו במאי 2023 שזהו, זה נגמר. הפסקת אש, יצאתי לשדות של העוטף, הרגשתי שמש וחמימות עוטפת אותי, נשכבתי על ספסל מעץ וספגתי חיבוק עוטף. לו ידעתי שיום אחד השדות האלה יהפכו לשדות קטלניים של מנוסה ומוות, הייתי צורחת עד השמיים. לא ידעתי, אלו היו הרגעים של פרפורי גסיסה.

אהבתי אותך ועודני אוהבת.
אני לא באמת שונאת אותך.
אני כואבת איתך
על ילדים שמפחדים בלילה
על עיניים כבויות
על תחושה שזה לא באמת נגמר
יעידו קירות ביתי הרועדים
והדי הפיצוצים
שזה לא נגמר.

אמרו שבטוח לחזור אֵלַיִךְ
ובערב כשהיה נעים ישבתי לקפה ושמעתי מוזיקה
היה לי צבע אדום כפול
אחד מהאוזניות בפלאפון
והשני בכרוז
אישה מקוללת קראתי למכריזה
מאז ומתמיד קראתי לה ככה.
"טפטופים".
טפטופים שהפכו לסופה.
סופה.

אחרי 7 חודשים איתך אמרתי לך שלום
הפעם אמרתי לך שאני צריכה קצת הפסקה
וחזרתי לאימא ואבא במושב.
יש פה שדות מסביב
ושקט, לכאורה,
אבל לא באמת.
כל מסוק בשמיים מזכיר לי אותך.
יש לילות שאני לא נרדמת ובוכה
פתאום כל הזמן שהעברנו יחד
צף, כמו ביוב,
הדחקתי מה המחיר של להיות איתך
אבל אני עדיין אוהבת אותך
ומתגעגעת,
פרדוקס מרושע.

צילום: חנה עוקשי

אבוש שלי, 4 במאי, 2024
אני לא מאמינה שלא דיברנו כבר כל-כך הרבה זמן!
כבר עברו חנוכה, פורים ופסח אבל מצד שני זה לא מרגיש לי בכלל שהם קרו.
הזמן עובר, זה פשוט לא יאומן. אתה לא כאן והוא פשוט עובר.
הקיבוץ יפה עכשיו בצורה משוגעת! הכל מלא בפרחים וצמחים ויש ריח של הדרים.
אתה בראש שלי כל הזמן. לא מסתדר לי איך זה שלא דיברנו כל-כך הרבה זמן. לא מסתדר לי שאני לא יודעת מה אתה חושב על כל מה שקרה, שקורה.. ואין לי מושג כמה אתה עצבני על המצב. לא ניהלנו איזו שיחה פוליטית טובה כבר כמעט שבעה חודשים.
אני לא מאמינה שעברו כבר כמעט שבעה חודשים! זה לא נקלט לי, זה לא מסתדר לי..פשוט לא.
שבעה חודשים שגדושים ברכבת הרים של רגשות. שבעה חודשים של הליכה בנתיב חדש ולא מסומן. בנתיב של גישוש מחדש של כל מה ש(לא)ידענו. אף פעם לא מת לי אבא, אף פעם לא איבדתי בית, אף פעם לא איבדתי חברים קרובים ואנשים שגידלו וגדלו איתי במשך כל ילדותי ועד בגרותי.
אשקר אם אגיד שאף פעם לא דמיינתי שדבר כזה יקרה..אבל בראש שלי אני נמנתי עם המתים. תמיד פחדתי שההתמודדות שלי תהיה מול צבא של מחבלים ולא מול צבא השכול והאובדן האינסופי, שנכפה עליינו.
ביום שבת הקודם, התעוררתי לפנות בוקר בחמש וחצי בערך בבאר שבע בבית של ההורים של גבי. בלי סיבה מיוחדת (או שכן..), זה משהו שקורה לי. ישבתי במרפסת וכל מה שחשבתי עליו בעוד האור מפציע, שממש כאן, בשלב הזה, בשקט הזה, איי שם לפני כמעט שבעה חודשים, בשעות האלה ממש – רחשו רגליהם של מאות מחבלים את הקיבוץ שלנו. הם החלו להתארגן למסע ההרג והטרור שתכננו לנו.
מטריף אותי לחשוב עליהם שומעים את צלילי השבת. מטריד אותי לחשוב שאולי שמעו את השעון המעורר שלך, מטריד אותי ששמעו את נפנוף הכנפיים של היונים שלך! מטריד אותי לחשוב שאולי הם הסתכלו עליך במשקפת וחיכו לך שתבוא.
אבוש שלי, דברים קורים, הזמן מתגלגל, החיים קורים לצד כל המוות שקרה. אני מנסה להתמלא בתקווה ונשימות חיוביות למען החטופים שלנו ולמען המשפחות שלהם! מנסה להבין שזה לא ישרת אף אחד ובטח שלא את עצמי אם אשאר כל היום מתחת לשמיכה.
אני מנסה להתנחם בפנים של אמוש ושל כל אחד ואחת שנשארו בחיים.
כל ערב אני מסתכלת על הכתבות בחדשות ומזדעזעת מהמציאות שהמדינה שלנו נקלעה אליה. כואבת שיש לנו אנשים חטופים בעזה, כועסת שאנחנו לא מפרקים ושורפים הכל, כואב לי כלכך שאנשים מתווכחים איתי על התנאים המתאימים להחזרת החטופים, בעוד שמבחינתי התנאים המתאימים הם ע-כ-ש-י-ו! (או ליתר דיוק, לפני 211 ימים!)
אתה מרגיש לי כל-כך רחוק מצד אחד כי המוות שלך פשוט לא נקלט לי ומצד שני זה כל-כך קרוב כי בפועל אני מתגעגעת אלייך כמו שלא התגעגעתי בחיי!
ואין לי אותך לספר לך
ואין לי אותך לחלוק
ואין לי אותך לפחד ביחד
ואין לי אותך שתרגיע
אין אותך וזהו זה.
והזמן מכריח אותנו פשוט להתמודד עם זה בין אם נרצה ובין אם לא. וכבר נמאס לי להבין שהקלישאה של "החיים חזקים מהמוות" זו פשוט עובדה. אבל מה שאף אחד לא מספר, שזו עובדה לצד אדישות בלתי נגמרת, פחד, חוסר אונים וכמיהה שהמצב הבלתי אפשרי הזה יגמר כבר!
אני מצטערת שכבר הרבה זמן לא מצאתי מילים. אני מצטערת שלצד המילים שאבדו, גם המצב רוח שלי אובד. מצטערת שאני לא מצליחה בכל יום לעמוד בצוואה הלא כתובה שלך ופשוט לחיות, להרגיש את הרוח על הפנים ולקחת דברים בפרופורציה.
וזהו אבוש שלי, אני אוהבת אותך המון!!
נ.ב. סוף-סוף חלמתי עלייך!

ציור: קצ'קו איש היונים מכפר עזה. שושקה, זאב אנגלמאיר ©
צילום: אלבום משפחתי
;