נ.ב. סוף-סוף חלמתי עלייך!

כותב/ת : אליה קציר

אבוש שלי, 4 במאי, 2024
אני לא מאמינה שלא דיברנו כבר כל-כך הרבה זמן!
כבר עברו חנוכה, פורים ופסח אבל מצד שני זה לא מרגיש לי בכלל שהם קרו.
הזמן עובר, זה פשוט לא יאומן. אתה לא כאן והוא פשוט עובר.
הקיבוץ יפה עכשיו בצורה משוגעת! הכל מלא בפרחים וצמחים ויש ריח של הדרים.
אתה בראש שלי כל הזמן. לא מסתדר לי איך זה שלא דיברנו כל-כך הרבה זמן. לא מסתדר לי שאני לא יודעת מה אתה חושב על כל מה שקרה, שקורה.. ואין לי מושג כמה אתה עצבני על המצב. לא ניהלנו איזו שיחה פוליטית טובה כבר כמעט שבעה חודשים.
אני לא מאמינה שעברו כבר כמעט שבעה חודשים! זה לא נקלט לי, זה לא מסתדר לי..פשוט לא.
שבעה חודשים שגדושים ברכבת הרים של רגשות. שבעה חודשים של הליכה בנתיב חדש ולא מסומן. בנתיב של גישוש מחדש של כל מה ש(לא)ידענו. אף פעם לא מת לי אבא, אף פעם לא איבדתי בית, אף פעם לא איבדתי חברים קרובים ואנשים שגידלו וגדלו איתי במשך כל ילדותי ועד בגרותי.
אשקר אם אגיד שאף פעם לא דמיינתי שדבר כזה יקרה..אבל בראש שלי אני נמנתי עם המתים. תמיד פחדתי שההתמודדות שלי תהיה מול צבא של מחבלים ולא מול צבא השכול והאובדן האינסופי, שנכפה עליינו.
ביום שבת הקודם, התעוררתי לפנות בוקר בחמש וחצי בערך בבאר שבע בבית של ההורים של גבי. בלי סיבה מיוחדת (או שכן..), זה משהו שקורה לי. ישבתי במרפסת וכל מה שחשבתי עליו בעוד האור מפציע, שממש כאן, בשלב הזה, בשקט הזה, איי שם לפני כמעט שבעה חודשים, בשעות האלה ממש – רחשו רגליהם של מאות מחבלים את הקיבוץ שלנו. הם החלו להתארגן למסע ההרג והטרור שתכננו לנו.
מטריף אותי לחשוב עליהם שומעים את צלילי השבת. מטריד אותי לחשוב שאולי שמעו את השעון המעורר שלך, מטריד אותי ששמעו את נפנוף הכנפיים של היונים שלך! מטריד אותי לחשוב שאולי הם הסתכלו עליך במשקפת וחיכו לך שתבוא.
אבוש שלי, דברים קורים, הזמן מתגלגל, החיים קורים לצד כל המוות שקרה. אני מנסה להתמלא בתקווה ונשימות חיוביות למען החטופים שלנו ולמען המשפחות שלהם! מנסה להבין שזה לא ישרת אף אחד ובטח שלא את עצמי אם אשאר כל היום מתחת לשמיכה.
אני מנסה להתנחם בפנים של אמוש ושל כל אחד ואחת שנשארו בחיים.
כל ערב אני מסתכלת על הכתבות בחדשות ומזדעזעת מהמציאות שהמדינה שלנו נקלעה אליה. כואבת שיש לנו אנשים חטופים בעזה, כועסת שאנחנו לא מפרקים ושורפים הכל, כואב לי כלכך שאנשים מתווכחים איתי על התנאים המתאימים להחזרת החטופים, בעוד שמבחינתי התנאים המתאימים הם ע-כ-ש-י-ו! (או ליתר דיוק, לפני 211 ימים!)
אתה מרגיש לי כל-כך רחוק מצד אחד כי המוות שלך פשוט לא נקלט לי ומצד שני זה כל-כך קרוב כי בפועל אני מתגעגעת אלייך כמו שלא התגעגעתי בחיי!
ואין לי אותך לספר לך
ואין לי אותך לחלוק
ואין לי אותך לפחד ביחד
ואין לי אותך שתרגיע
אין אותך וזהו זה.
והזמן מכריח אותנו פשוט להתמודד עם זה בין אם נרצה ובין אם לא. וכבר נמאס לי להבין שהקלישאה של "החיים חזקים מהמוות" זו פשוט עובדה. אבל מה שאף אחד לא מספר, שזו עובדה לצד אדישות בלתי נגמרת, פחד, חוסר אונים וכמיהה שהמצב הבלתי אפשרי הזה יגמר כבר!
אני מצטערת שכבר הרבה זמן לא מצאתי מילים. אני מצטערת שלצד המילים שאבדו, גם המצב רוח שלי אובד. מצטערת שאני לא מצליחה בכל יום לעמוד בצוואה הלא כתובה שלך ופשוט לחיות, להרגיש את הרוח על הפנים ולקחת דברים בפרופורציה.
וזהו אבוש שלי, אני אוהבת אותך המון!!
נ.ב. סוף-סוף חלמתי עלייך!

ציור: קצ'קו איש היונים מכפר עזה. שושקה, זאב אנגלמאיר ©
צילום: אלבום משפחתי
;

תפריט נגישות