חנה עוקשי, ילידת 1990, גדלה במושב ישעי שבסמוך לבית שמש, והיא אחת משבעה אחים ואחיות. בשנים 2017 עד 2019 התגוררה בשדרות.
היא חזרה להתגורר בעיר במרץ 2023, אך אירועי ה 7 באוקטובר אילצו אותה להתפנות ממנה. לאחר שבעה חודשים, באפריל 2024, חנה חזרה לשדרות.
שבעה חודשים מאז שחזרתי אֵלַיִךְ, נפרדנו בלי להיפרד יפה, חתכנו אחת מהשנייה ולא היה מי שיאמר "זאת לא את, זאת אני". ולא היה מי שאמר שם למעלה "זה אני". כשחזרתי אֵלַיִךְ היו לי פרפרים בבטן, הפעם כבר היה מי ששמר עָלַיִךְ – בכניסה החיילים עם המבט העייף בחנו אותי, אני ״ערבייה-יהודיה״. שלום, חזרתי הביתה. שלט ברוכים הבאים ועוד כל מיני סיסמאות שלא הצלחתי לקרוא. הגרפיטי באדום על הקירות "פה נרצח ה' יקום דמו". כמעט בכל פינה שֶׁלְּךָ יש רמז להפקרה. לקח לי זמן לצאת מהבית.
שבעה חודשים מאז שחזרתי אֵלַיִךְ, ישבתי בקפה גרג וכתבתי לך מכתב. אני כמו האישה המוכה שחוזרת חזרה לזרועות אהובה האלים, רק שאת אף פעם לא ביקשת סליחה ואמרת שזאת תהיה הפעם האחרונה.
אני אוהבת אותך אבל גם שונאת אותך.
תחנת אוטובוס, שדרות
היו לילות שתהיתי אם עשו אותך מנחת מסוקים.הם לא הפסיקו לזמזם לי באוזן ולחוג מעלי, כמו עורבים שמבשרים רעות, ולא ידעתי אם אפתח חדשות ואשמע על עוד ילדים שמתו ואינם. עוד תמונות של חיוכים שיישארו קפואים לכמה רגעים על המסך, ולעולם לא ישובו לחייך.
עשינו לילות לבנים יחד, רק את ואני ועוד כמה ששנתם נדדה ובאו לשתות בירה או וודקה בפינה של ששון, אני מזמינה מקיאטו עם חצי סוכר, שלא מצליח להמתיק את היגון, המחשבה שאני פה יושבת ובמרחק של קילומטרים בודדים יש פנים ושמות שאני חולמת עליהם בלילות, ורואה אותם במנהרות, המבט שלהם רודף אותי, ותכף יהיה בוקר והשמש תזרח אבל בלב שלי חשוך ואני עצובה. אני בוכה.
ערמת האבנים שנותרה מתחנת המשטרה בשדרות
באוגוסט אני מחליטה לכתוב יומן, כל יום שאני אֶצְלֵךְ אני כותבת. אולי אני מזוכיסטית אבל אני יוצאת איתו, ועט שחור בידי. פחות מדקה בהליכה ואני במגרש חול, המקום בו עמדה תחנת המשטרה, הקיפו אותו בגדר, זה משהו חדש. פעם לא הייתה גדר, היו רק בורות ופינה קטנה שהדליקו בה נרות. אני נזכרת בימים יפים כשהייתי חולפת ליד התחנה וניידות היו מהבהבות באדום כחול. היום זה חשוך ועולה לי איך מבנה של כוח ועוצמה הפך לסמל חורבן. אני מצלמת את האבנים שנשארו, מחפשת שרידים של משהו אנושי, ואין דבר. רק תמונה של שוטרת עם כנפיים מזכירה לי חיים. יש שם מילים מהשיר של אייל גולן. אבל אין את השם שלה. זיהיתי אותה כמה ימים אחרי. אבא שלה מת בפיגוע. גם איש שדרות.
מי? מי הבן זונה שבמאי 2023 אמר שהוא תוקף רק את הג'יהאד ושחמאס אינו מעורב באירוע ואף מרסן את הארגון הסורר. מי אלו אותם אנשים שעצמו עיניים ואטמו אוזניים כמו קופים והידיים שלהם מגואלות בדם. נהרות של דם.
כשסיפרו במאי 2023 שזהו, זה נגמר. הפסקת אש, יצאתי לשדות של העוטף, הרגשתי שמש וחמימות עוטפת אותי, נשכבתי על ספסל מעץ וספגתי חיבוק עוטף. לו ידעתי שיום אחד השדות האלה יהפכו לשדות קטלניים של מנוסה ומוות, הייתי צורחת עד השמיים. לא ידעתי, אלו היו הרגעים של פרפורי גסיסה.
אהבתי אותך ועודני אוהבת.
אני לא באמת שונאת אותך.
אני כואבת איתך
על ילדים שמפחדים בלילה
על עיניים כבויות
על תחושה שזה לא באמת נגמר
יעידו קירות ביתי הרועדים
והדי הפיצוצים
שזה לא נגמר.
אמרו שבטוח לחזור אֵלַיִךְ
ובערב כשהיה נעים ישבתי לקפה ושמעתי מוזיקה
היה לי צבע אדום כפול
אחד מהאוזניות בפלאפון
והשני בכרוז
אישה מקוללת קראתי למכריזה
מאז ומתמיד קראתי לה ככה.
"טפטופים".
טפטופים שהפכו לסופה.
סופה.
אחרי 7 חודשים איתך אמרתי לך שלום
הפעם אמרתי לך שאני צריכה קצת הפסקה
וחזרתי לאימא ואבא במושב.
יש פה שדות מסביב
ושקט, לכאורה,
אבל לא באמת.
כל מסוק בשמיים מזכיר לי אותך.
יש לילות שאני לא נרדמת ובוכה
פתאום כל הזמן שהעברנו יחד
צף, כמו ביוב,
הדחקתי מה המחיר של להיות איתך
אבל אני עדיין אוהבת אותך
ומתגעגעת,
פרדוקס מרושע.
צילום: חנה עוקשי