כמה שבועות לאחר שפרצה מגפת הקורונה, אמיר סגל (31), מוזיקאי בסצנת הג׳אז הניו-יורקית, חזר לישראל. כמה חודשים מאוחר יותר, הוא החל את לימודיו במחלקה לתקשורת במכללת ספיר. בזמן הלימודים הוא התגורר כשנתיים בקיבוץ מפלסים שבנגב המערבי, ובמהלכן החלים מבעיות רפואיות משמעותיות. הטקסט שלפניכם הוא חוויה אותנטית שלו – זרם של מחשבות בגוף שלישי, דרך כתיבה שאפשרה לו לעבד את חווית החיים בקיבוץ
שבוע הלימודים מאחוריו. הוא זורק את עצמו על הכורסה הכחולה בדירה, מותש. הוא לבד, אין לו עם מי לדבר כרגע, והוא לא מעוניין לשמוע מהעולם. לא מזמן הוא נפרד מחברה, וכעת, הוא חוזר להתמקד במטרה החשובה מכל – בבריאותו. הוא צריך להחלים ממחלה ׳כרונית׳ שמלווה אותו כבר כמה שנים. באותו הזמן יש שיעור במכללה עם מתרגלת רוסיה, פדנטית, קשוחה. הוא כבר ויתר עליו. זה ״בזבוז זמן, ואנרגיה״ הוא חושב לעצמו. היום צריך לרוץ, ולבשל ארוחת ערב.
הוא מסדר את הבגדים הזרוקים על הספה ומהרהר על יעד הריצה. האם לעשות את אותם ארבעה קילומטרים קבועים על הגדר ההיקפית של מפלסים? או אולי לצאת לכיוון החץ השחור? האם להציע לחברים להצטרף אליו? למי להציע? ״למה שלמישהו יהיה לזה עכשיו? הוא חושב. לך יש סיבה לרוץ – הבריאות על הפרק. להם? לא יודע אם יש מוטיבציה, מה היא, ואם היא מסתנכרנת עם האספירציות שלך. בינתיים, הוא יוצא החוצה ופתאום נזכר שעוד שעה יש לו שיעור פסנתר ללמד. ״איך זה קשור עכשיו?״, הוא ממלמל לעצמו, תוהה למה הוא עדיין עושה את זה בכלל… אם בעבר הוא עשה את זה כי הוא חשב שיתפרנס מזה, היום הוא כבר מבין שלא. אבל למוזיקה עדיין יש תפקיד בחייו. הפסנתר עוד יהיה חלק חשוב בריפוי שלו. כרגע, למרות שהשיעור לא בא לו בזמן, הוא יודע שהשיעור הזה עושה טוב למישהו אחר, וזה המון.
בחוץ השעה היא שעת בין ערביים. השדות של הנגב המערבי פרוסים סביבו בשיא פריחתם. ״אולי סופסוף הוא יצליח לנסוע באופניים לתקומה״, בציפייה שהאדמה תתייבש אחרי הגשם… המחשבה עוד לא חולפת והפלאפון מצלצל. בועז מתקשר. בועז הוא ירושלמי, איש של ערים הגדולות. ״מה הקשר אופניים עכשיו?, הוא שואל, ומבקש ממנו לחזור למוזיקה. בהמשך, בועז מפציר בפניו כמה פעמים שיקליט אלבום סולו, אך הוא מבין שזה לא יתממש בזמן הקרוב. החיבור לאדמה ולשדות הנגב חשוב יותר כרגע. יש בו מימד משמעותי של ריפוי.
הנסיעה לתקומה, מושב במועצה האזורית השכנה – שדות נגב, קוסמת לו הרבה יותר מלהקליט אלבום וללמד פסנתר כרגע. לפני כמה חודשים הוא גילה שם תגלית רפואית של ממש. אחד החברים במושב מגדל אלוורה, ולטענתו, היא ריפאה את בתו ממחלת הקרוהן. המורה שלו הסביר שהצמח הוכח מחקרית כמסייע בשיקום דלקות במערכת העיכול. איך לעזאזל הוא יסביר את זה לחברים שלו מהמרכז. צמח שמעטים שמעו עליו מרפא את כל הבעיות שהוא סבל מהן שנים? ״הוא חי בסרט״, הם בטח חושבים. אבל בתקומה הוא גילה שיש אאוטסיידרים כמוהו, הוא מוצא שם סוג של בית. אותם אאוטסיידרים ריפאו את עצמם או את ילדיהם ממחלות קשות, ׳כרוניות׳, לכאורה. גם הם פריקים של בריאות. הוא חייב לנסוע.
***
18:30. השיעור נגמר, החושך בחוץ כבר מוחלט, ארוץ בגבולות הקיבוץ. בתחילת הסיבוב אני מקבל תזכורת לאלמנט המודחק בחיי – מפלסים היא אזור מלחמה. יש כאן מיגונית כל עשרה מטרים. אבל לא סתם אומרים 95% גן עדן. זה מרחב אוטופי, בוודאי בחורף, כשהשדות מוריקים והכלניות פורחות. כאן זה בית יותר משבית הוריו מרגיש כזה.
לאחר כמה מטרים של ריצה הוא מתרחק מהמיגוניות ומגיע לאזור הפרדס. כשאחד הרכבים חולף במהירות, העיניים לרגע מתבונוננות מערבה. ״עזה זה פה, מעבר לכביש״, הוא נזכר. ״מה הקשר עזה עכשיו? הוא מהרהר לעצמו מצד שני. הפחד לרגע לא עובר בו כרגע. זה ממש לא חשוב. פעם אחת נשמעה כאן התרעת ״צבע אדום״ מאז שהגעתי, אבל זו לא השגרה באמת, או לפחות אני לא מכיר אותה ככה. אני רץ במרחב ירוק בוהק, רואה פרדסים, נושם אוויר יחסית נקי, על מה אני מתלונן? ולמי אכפת מעזה? מדי פעם שומעים עליה בחדשות. כן, אני יודע שיש חמאס, שיש טילים מדי פעם, אפילו על המנהרות… אבל מה זה משנה עכשיו.? יש תפריט מדוקדק שנתנה לו הנטרופתית וצריך לדבוק בו. התפריט, יש לומר, סיזיפי עד ייאוש יש לומר. אבל נכון לכרגע, התזונה מרגישה מדויקת.
לקראת סוף הריצה הוא שוב חושב על המתרגלת משיטות מחקר. ״מה הפסדתי?״
צילומים: אלבום אישי. הנגב המערבי ומבנה בקיבוץ מפלסים.