אבוש שלי, 10 בנובמבר, 2023
אבוש שלי,
כבר יותר מחודש שכואב לי לנשום
יותר מחודש שאתה לא כאן לחבק, לקרוא לי מאמי, להיות אבוש שלי.
הרגע הזה שבו הכל אבד אבא, הרגע הזה שהעיניים שלך כבר לא ראו..הרגע הזה שהספק נהיה ודאות. יותר מחודש. אבל זה לא מרגיש כמו יותר מחודש, מצד אחד זה מרגיש כמו ימים ספורים, טרופים בלי שינה ומצד שני זה מרגיש כאילו כבר עשורים על גבי עשורים אתה לא איתנו.
אבוש שלי, אין לי דרך לכתוב עלייך בלשון עבר.
אין לי דרך להבין שאתה לא כאן.
אין לי דרך אבא. כבר קצת יותר מחודש שאני בלי דרך.
אני מאחלת לנו שהתקופה שתבוא ונמצאת ממש פה בפתח תמלא אותנו בך. בכל המורשת המכובדת שלך שכוללת בתוכה חיוך, כאפות אהבה על הכתף, שווארמה ויונים
אני מאחלת לנו את המצפן הזה שהיה בך, מצפן הדרך.
כבר יותר מחודש שאתה לא כאן אבוש שלי, ולמרות זאת, אתה כאן כל הזמן.
אוהבת אותך אינסוף אינסופים!
אליה
אבוש שלי, 3 בדצמבר, 2023
אבוש שלי,
הנה הגיע לו הלילה ואיתו כל כך הרבה מחשבות וגעגוע!
אמא אמרה לי, בשבילי, לא לעשות מקדש, אבל מבחינתי כל רגע שאתה היית פה ראוי לקידוש!
היא עברה עכשיו לרמת השרון לדירה קטנה, מכובדת. ביום של המעבר ירד גשם מטורף וחשבתי עלייך.
הריח של הגשם תמיד מזכיר לי אותך. "חורף זה טוב לנו!", היית אומר לי כשהייתי מתלוננת על הגשם.
אני מתהלכת לי בשבילים ועובר בי רעד קריר, אני מכניסה את החולצה למכנסיים ונזכרת שזה מה שאתה לימדת אותי לעשות כשקר, ורק אחר כך לשים עוד שכבות, אחרת זה לא יעזור!
אני מטה את הבקבוק כשאני מוזגת קולה וחושבת לי כמה אתה אוהב קולה. אני רואה בווטרינות את הסופגניות ממלאות את המאפיות וחושבת על שותף הפחמימות שלי. אני מסתכלת על השמיים והתלתלים שלך מפוזרים לכל עבר בצורת עננים. אני מסתכלת על אמא ורואה כמה אתה חסר לה! כמה אתה חסר לכולנו.
אני מסתכלת על הנכדים שלך ומבינה כמה אתה שזור בהם וזה כלכך מרגש אותי שהם זכו לסבא כמוך.
אני מסתכלת בתמונות שלא צילמתי מספיק מהן, ובסרטוני וידאו שלא הופעת מספיק בהם, ובכובעים שלא כבשת מספיק מהם, ועם הגעגוע שלא נותן רגע של מנוחה כי אין מספיק מימך!
אתה ואמא גידלתם אותי להיות ילדה עצמאית, אני רגילה להיות רחוק מיכם ולהתגעגע. אבל אני רגילה לפתור את זה בטלפון או בלשלוח לך שיר חדש שאהבתי ולחכות לתגובה שלך.
אני מחכה לתגובה שלך.
אני מחכה לשמוע מה אתה חושב על כל הטירוף שפקד אותנו. מחכה לשמוע כמה התגעגעת לאמא וכמה אתה מחכה כבר ללכת לטיול הזה שלא הספקת.
אני מחכה לך, כמו שחיכיתי לנסוע איתך בקטפת, כמו שחיכיתי שתיקח אותי מהגן, כמו שחיכיתי לחיבוק שלך בכל פעם שאנחנו ניפגשנו, כמו שחיכיתי לנסוע איתך בג'יפ בשתיקה.
אני מחכה לך. למי שאתה. למהות שלך. ליתד שאתה. לכוח שאתה נותן.
אני מחכה לך.
אבוש שלי, 17 בינואר 2024
אבוש שלי,
103ימים עברו מאז שנעלמת. איתך נעלמו עוד כל כך הרבה אנשים!
אני כל הזמן חושבת שאם לא היית נעלם והיית פה, בטח היית הולך כל שבת לעצרת, היית צועק "עכשיו!", מלא תקווה ואמונה שהם חייבים לחזור הביתה! כי זה מה שחייב לקרות!
מדמיימת אותך אומר לי "נוו מאמיייי.." עם כוונה מלאה שנמשיך להילחם ולקוות כי לא יכול להיות שום דבר אחר מלבד שיחזרו!
אבל אבוש, אין לנו כוחות!
אנחנו רק מייחלים לרגע של תקווה, שאמילי, דורון, גלי, זיווי, קית' וכל החטופים יחזרו הביתה מהידיים המזוהמות של חמאס!
103ימים שאנחנו מייחלים לתקווה אחרי כל ההרס שחווינו כמשפחה!, כקהילה!, כחבל ארץ!
מטריד אותי לחשוב שאין שדה אחד בארץ שהוא שלך. מטריד אותי לחשוב שהקול שלך מתרחק, מטריד אותי לחשוב שלא זיהינו אותך, מטריד אותי להמשיך לחיות כשהשביעי באוקטובר עוד מהדהד בכולנו, תוך שהוא פשוט מוחק איתו כל יום מאז.
מטריד לי לחשוב שאתה לא חוזר כי נרצחת, ועוד יותר מטריד אותי לחשוב שהם לא חוזרים בעוד שהם לגמרי חיים!
מטריד אותי שאני לא עושה מספיק, שהמדינה לא עושה מספיק!
מטריד אותי לחזור למוטב, או להבין בכלל מה נחשב ל-מוטב.
103ימים!
מאה ושלושה ימים!
איפה הם?!!!
חייבים להחזיר את כולם הביתה עכשיו! אתמול! שלשום!!
לפני 103 ימים!!!
ציור: קצ'קו איש היונים מכפר עזה. שושקה, זאה אנגלמאיר ©
צילומים: אוסף משפחתי