ב-7 באוקטובר, רחלי התעוררה לקול האזעקה הראשונה. "אני ישנה בממ״ד, זה חדר השינה שלי. ופשוט התעוררתי. בשבת אני שמה שעון יד מתחת לכרית על מנת שאדע מה השעה כשאני מתעוררת. ב-6:20 קראתי לבן שלי שישן בחדר הסמוך. כשאני משחזרת את זה עכשיו, אני לא מאמינה עד כמה הייתי תמימה ואפילו אפשר להגיד נאיבית. קמתי ולא הבנתי מה קרה. כאילו, למה הם מעירים אותנו מוקדם?״
בהחלטה של רגע, רחלי פתחה את החלון ושאלה את השכן שממול, "מה קורה עם ההקפות?" היה זה יום שמחת תורה, והיא הייתה בטוחה, שבדומה לעבר, החיים תיכף יחזרו למסלולם. אולם, בסמוך לביתה ירו מחבלים ורצחו אזרחים והיא לא שמעה דבר."היתה איזושהי השגחה אלוקית, כדי שאני לא אראה, לא אדע, לא אשמע ולא אבין, ככה אני מאמינה״.
במשך היום, רחלי ובנה נכנסו ויצאו מהממ״ד פעמים רבות, אך רק במוצאי שבת, כשענתה לשיחת טלפון מחברתה, החלה התמונה להתבהר. "לקחתי את הטלפון לראות מי התקשר אליי בשבת והייתה שם בחורה נחמדה שאני מכירה. היא נתנה לי לדבר עם בעלה, שאמר משפט שאני בחיים לא אשכח: ״מה שאני עומד להגיד לך הוא שכל החיים שלך השתנו מרגע זה״. ואז התקשרתי לחברתי הטובה, נעה בר יוחאי, ושאלתי אותה מה קרה. היא אמרה לי במילה אחת ״מלחמה״.
הימים שלאחר השבעה באוקטובר עברו על רחלי בתחושת קיפאון. ״אני זוכרת שבוע שלם של שיתוק ״רק בכיתי״, היא מספרת. אך דווקא בנה, בניאיר, היה זה שעודד אותה לצאת מהבית ולחפש דרכים לעזור. היא פנתה למתנ”ס המקומי, ומשם המשיכה בעשייה בלתי פוסקת. בחודשים הבאים היא הגיעה עם בנה לכל מקום שבו נדרש סיוע. עם רכב הטיוטה הישן שלה, הם עברו מבית לבית בשדרות וביישובי העוטף, דפקו על הדלתות והושיטו יד למי שהיה זקוק לעזרה. ״היה צבע אדום בלי הפסקה״, היא מתארת את המצב באותם הימים בשדרות ״פשוט לוחצים על דוושת האוטו, עוצרים, נכנסים לממ״ד, וממשיכים״.
ההתנדבות של בניאיר לא התחילה בעקבות המלחמה. אלא הייתה חלק טבעי מחייו עוד קודם, והמעבר לעשייה משותפת עם אמו בימים הקשים רק חיזק את החוסן והערכים שכבר נבנו בו. ״הוא מלא מלא חסד״, מעידה עליו רחלי ״אני בכלל לא מצטערת שלקחתי אותו איתי, אני חושבת שהענקתי לו חוסן שלהרבה נערים אין״.
בית חב״ד: רגעים מיוחדים של חיבור לקהילה
ההתנדבות של רחלי ובניאיר לא נעצרה במקום הזה. חברה הציעה לה לבדוק מה קורה בבית חב”ד, שהפך למוקד סיוע מרכזי בעיר שדרות, והמליצה לה לחפש שם את אושר. רחלי לא היססה, "לקחתי את הרכב עם הילד. נכנסתי, ואמרתי: שלום, מי זה אושר? מיד לאחר מכן, בחור נחמד אמר לי, ׳אני אושר׳, ועניתי לו: באתי לעזור אם אתה צריך״.
הכניסה לבית חב”ד הייתה עבורה רגע מכונן. "הכרתי את הרב פיזם ואשתו סימה ואת כל המשפחה. היינו באים כל בוקר בתשע, שירתנו אנשים שבאו לקחת מזון או חילקנו מצרכים ותרופות לבתי תושבים משעות הבוקר עד לערב״.
עם הזמן הסיוע של רחלי התרחב גם לעבר חיילי צה״ל. ״יום אחד ראינו הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ של שדרות שקיבוץ דורות סוגרים את הצימרים שלהם. יצרתי קשר עם אנשי הקיבוץ, ותחת קסאמים, במכונית שלי, העברנו לחיילים 300 שמיכות, 300 כריות ו-300 ציפיות וסדינים״.
ימי שישי בבית חב”ד הפכו עבור רחלי לרגעים מיוחדים של חיבור עם הקהילה. ״היינו צריכים לחלק חלות לכל מי שהיה צריך. ואז אתה נכנס לבית, הוא מכין לך לשתות, אחד מספר לך שהוא אלמן, או שהילד שלו חולה… נוצר קשר כזה״.
שותפות בעת משבר
ימי המלחמה פתחו בפני רחלי הזדמנויות להכיר קבוצות חברתיות שאיתן לא הייתה נפגשת בנסיבות אחרות, ביניהן, מתנדבי אחים לנשק, שהיו בעיניה כוח מרכזי של עזרה. ״הם עשו פה מלאכת קודש. הם הסיעו אנשים מחוץ לעיר שרצו לעזוב, וחילקו מזון״.
ככל שהימים חלפו, רחלי הרגישה שהיא רוצה להרחיב את היכולת שלה לעזור. אנשי אחים לנשק חיברו אותה למוקדי סיוע נוספים, בהם החמ”ל הארצי וחמ״לים אזרחיים נוספים שאפשרו לה להגיע לעוד אנשים שהיו זקוקים לעזרה.
ככל שהמציאות התחוורה לה, הבינה רחלי שהבדלי הדעות הפוליטיות מאבדים מחשיבותם בשעת משבר. "אפילו לא עבר לי בראש ולא אכפת לי מי הם, לא אכפת לי מה הם אמרו, לא אכפת לי מה הם עשו. אני ימנית, אני ביביסטית, אני מודה, אני ציונית, אני דתית. כלום לא הזיז לי. זו זכותם לחשוב אחרת. אנחנו יהודים, אנחנו בני אותו עם, אנחנו בשעת משבר״. עבורה, תפיסת העולם הזו הייתה טבעית – היא תמיד האמינה בחיבורים בין אנשים, בלי קשר לעמדותיהם. בעיניה, כשהעזרה נדרשת, כל השאר הופך לשולי. במבט לאחור, החוויה הזו לא רק שינתה את תפיסתה על אחים לנשק, אלא גם חיזקה את אמונתה בכוחה של אחדות.
© צילומים: רחלי להב, אלבום פרטי